אני שומרת על עצמי בשביל הילדים

בשיתוף מפעל הפיס

הזמרת מיקה קרני סוגרת אוטוטו את העשור החמישי לחייה, כשמאחוריה כבר 11 אלבומים ופרויקטים מוזיקליים. בשנה האחרונה הצטרפו אל משפחתה שני תינוקות - האחד בהליך פונדקאות ממושך והשני בלידה טבעית, לאחר שבע שנות טיפולים שעברה עם בעלה.

העובדה שבגיל 49 היא פתאום מתרוצצת שוב בבית אחרי שני זאטוטים מחזירה לה את רוח הנעורים, אבל גם מביאה באופן בלתי נמנע מחשבות על מה שצפוי לה כאם בגיל השלישי.
"שני התינוקות שלי מחזירים אותי אוטומטית 20 שנה אחורה", מספרת קרני, שהופיעה השבוע עם מיטב שיריה ב"לייב" במסגרת מיזם "מתחברים אליכם" המשותף למפעל הפיס ול"ישראל היום".

"מתחברים אליכם" - שבמסגרתו הופיע בפני האזרחים הוותיקים גם שימי תבורי עם מיטב להיטיו - מאפשר למשתתפים ליהנות ללא תשלום ממגוון פעילויות העשרה, ובהן סדנאות בישול, אימוני כושר גופני, שירה בציבור, טיולים וירטואליים ועוד. מיזם זה הוא צעד נוסף בתוך מערך כולל של פעולות שמפעיל מפעל הפיס לטובת האוכלוסייה הוותיקה.

אחד המיזמים העיקריים הוא "מתחברים", בשיתוף המועצה הישראלית להתנדבות, שבו מוצע לרשויות המקומיות מגוון של תוכניות לסיוע לבני הגיל השלישי. כיום פועל המיזם ב־15 רשויות שמיישמות מגוון תוכניות, החל מחיבור של נשים מבוגרות לאימהות צעירות וכלה בשיעורי אוריינות דיגיטלית. פרויקט זה, המתקיים ביישובים שונים ברחבי הארץ, מאפשר למתנדבים לסייע לקשישים בכל הקשור לטכנולוגיה דיגיטלית.

בקריית ביאליק, למשל, נהנית האוכלוסייה המבוגרת מפעילות גופנית, שבמסגרתה חולקו למשתתפים ערכות כושר לבית. הן המתנדבים מטעם מפעל הפיס והן הקשישים מקבלים לידיהם את הערכה, והמתנדבים עוברים הדרכה בעצמם כדי שיוכלו להסביר למתעמלים כיצד להשתמש בה.

מנכ"ל מפעל הפיס, עו"ד בני דרייפוס, מוסיף: "אנחנו גאים להוביל שורה של מיזמים עם הרבה חשיבה מחוץ לקופסה, שכל מהותם היא הפגת הבדידות בקרב האזרחים הוותיקים בישראל".

יש לעולם מה להציע

בשיחה לאחר ההופעה בפני משתתפי "מתחברים אליכם", הוסיפה קרני: "אני חווה עם התינוקות שלי שוב את כל הקטע של גידול ילדים קטנים. למרות שהגורל שלנו, כפי שאני מאמינה, לא נתון בידיים שלנו אלא בידי אלוהים, אני מרגישה שאני חייבת לעשות הכל כדי לשמור על עצמי בשבילם, להיות בריאה וחזקה עבורם. מבחינה פיזית זה לא קל ואני בטירוף של לשמור על עצמי בעזרת ספורט ואורח חיים בריא, ואני מרגישה בזכותם, בזכות הגידול שלהם, יותר צעירה.

"יש לי שישה ילדים - הגדול שבהם בן 32 - ועבורו הייתי אמא צעירה. אבל ברור שיש מחשבות על כך שכאשר התינוקות שלי יהיו בני 20, אני אהיה בת 70, אי אפשר להימנע מכך. אני דואגת לכך וסומכת על זה שהם יהיו מצוידים בכל הכלים שיאפשרו להם לא להיות תלויים בי בשנות ה־20 שלהם. אני מאוד מנסה לשמור על הבריאות שלי בגלל המחשבה שאני כבר לא צעירה, ואני צריכה להיות שם עבורם כמה שיותר שנים. המחשבות האלו קיימות כל הזמן, אם נרצה או לא. זה לא משהו שאתה חושב עליו בגיל 30, אבל כשנכנסים לשנות ה־40 - ובטח שלקראת גיל 50 - כבר אי אפשר להימנע מכך".

לצד המחשבות על הגיל השלישי, קרני מעודדת מכך שכל הגישה לאוכלוסייה המבוגרת השתנתה בשנים האחרונות, וגם אורח החיים בגיל מבוגר נראה אחרת מכפי שהיה מקובל פעם: "לאנשים בגיל 50 ובגיל 60 יש המון מודעות לבריאות, לספורט, לפעילויות פנאי. גם הרפואה מאוד התקדמה בעשורים האחרונים ואנשים מאוד מודעים לשמירה על תזונה ועל אורח חיים בריא - גם מבחינה נפשית - ומטפלים בעצמם. בגלל כל אלו גם תוחלת החיים התארכה, ובעצם היום 50 זה ה־30 החדש, לכן אני רואה אצל אנשים מבוגרים שהחיים לא 'נגמרו' רק בגלל שעברת את גיל 70. יש לעולם המון מה להציע".

הריחוק היה מאתגר

מלבד שני התינוקות, שביניהם מפרידים חמישה חודשים, והבן הבכור (32), לקרני יש עוד שלושה ילדים - בני 14, 18 ו־22. השנה האחרונה, שבה היו כולם יחד בבית, היתה מורכבת עבור משפחתה, בין היתר בגלל שהוריה גרים רחוק ממנה. אבל יחד הם ידעו להתגבר על המשבר.

"ההורים שלי גרים באמירים ואני ברעננה, כך שגם בשגרה אנחנו רחוקים מהם פיזית אבל שומרים על קשר כל הזמן", היא מספרת, "בשנת הקורונה לא התראינו בהתחלה זמן רב, בגלל כל ההיסטריה שהיתה וחוסר הוודאות. עברתי במהלך השנה הזו גם היריון ולידה, והריחוק לא היה פשוט עבורנו. כשהגיעו החיסונים היה המון חשש, אבל המזל של המשפחה הוא שאחי הוא פרופסור באוניברסיטה העברית שעוסק בכל הנושא הזה של RNA, והמעבדה שלו התנדבה בין היתר לנסות למצוא תרופה לקורונה. הוא היה מאוד מעורה בעניינים והרגיע את הוריי ואותי בנוגע לחיסון. הוא התעקש שנתחסן ולכן היינו בין הראשונים, כך שהוריי היו שקטים עם כל התהליך.

"העובדה שכמשפחה עברנו לא מעט דברים בתקופה הזו, הפכה את הריחוק למאתגר עוד יותר. כסבא וכסבתא הם היו צריכים להתמודד עם העובדה שנולדה להם נכדה ושהתחלנו את ההורות שלנו לילד מפונדקאות, ובעצם כל הדברים האלה קרו כשהם לא נמצאים לידנו, אז היה חשוב לתת להם את ההרגשה שהם חלק בלתי נפרד מזה.
"כל הזמן הזה הרגיש לכולנו כהרבה יותר ארוך מכפי שהיה באמת, בגלל הריחוק. לשמחתי לא הרגשנו מצד הוריי שום מצוקה, הם עברו את התקופה הזו כמו גיבורים - סיגלו לעצמם סדר יום, דיברו איתנו המון.

אני התרשמתי שמה שבעיקר היה קשה לאנשים המבוגרים בכלל בכל התקופה הזו היה הפחד. קודם כל הפחד מכך שמדובר במחלה שלפחות בתחילתה פגעה בעיקר בבני הגיל השלישי, הפחד מאי־הוודאות, מההדבקה. כשאמרו שזה פוגע בעיקר בגיל השלישי, החרדה עלתה באופן טבעי".

בשיתוף מפעל הפיס