הכלב יוצא מהבריכה, מהים או מהבוץ, מתקרב אלינו בפרצוף הכי חמוד שלו, ואז... מתנער בכל הכוח, מרטיב או מלכלך את כל מי ומה שנמצא בסביבה. עכשיו, לראשונה, מדענים גילו את המנגנון המדויק ששולט על ההתנהגות הזו. נעזרנו ב-Claude כדי להבין מה כל כך מעניין בתנועה הדי אינסטינקטיבית לכאורה.
חוקרים מבית הספר לרפואה בהרווארד חשפו את המערכת העצבית המדויקת שאחראית על תנועת הניעור המפורסמת. המחקר, שפורסם בשבוע שעבר בכתב העת היוקרתי Science, מראה שמדובר בהתנהגות שהתפתחה במהלך האבולוציה ומשותפת לכל היונקים בעלי הפרווה.
זה התחיל עם הנחת זיהויה של קבוצת תאי עצב מיוחדים בשם C-LTMRs, הנמצאים סביב השערות הדקות שמרכיבות את השכבה התחתונה של הפרווה. העצבים הללו רגישים במיוחד לטיפות מים או גירויים מכניים עדינים על הפרווה. כדי להוכיח זאת בוצע ניסוי: באמצעות טכנולוגיה מתקדמת (אופטוגנטיקה), החוקרים הצליחו להפעיל תאי העצב באמצעות אור, מה שגרם לבעלי החיים להתנער גם בלי שנרטבו. לעומת זאת, כשהסירו את התאים האלה, תגובת הניעור ירדה ב-50%.
החוקרים הסיקו כי כאשר טיפות מים נוחתות על הפרווה, השערות הדקות זזות, תאי ה-C-LTMR מזהים את התנועה, המידע עובר דרך חוט השדרה למוח והמוח מפעיל את תגובת הניעור האוטומטית.
כמה עובדות מפתיעות התגלו כחלק מהמחקר: בעכברי מעבדה, כל ניעור כולל בדיוק שלושה סיבובים מלאים של הגוף; התנועה מתרחשת 19 פעמים בשנייה (!); והתגובה החזקה ביותר מתרחשת כשהמים נוגעים בעורפם של בעלי החיים.
מעבר לכך, המחקר גילה שהמערכת הזו משמשת לא רק להתמודדות עם מים; היא גם משמשת להגנה מפני טפילים, הסרת חומרים מגרים מהפרווה וניקוי כללי של אזורים שקשה לבעלי החיים להגיע אליהם ברגליהם ובלשונותיהם.
אגב, גם לנו, למרות שאין לנו פרווה, יש תגובת צמרמורת דומה כשמשהו נוגע בעורף שלנו. החוקרים עדיין לא בטוחים אם זה קשור לאותה מערכת עצבית, אבל זה בהחלט כיוון מעניין לניסויים עתידיים. עם זאת, נראה שהשאלה הכי משמעותית שהמדע טרם מצא לה תשובה היא למה כלבים תמיד חייבים להתקרב אלינו לפני שהם מתנערים...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו