למה אמא שלנו כל כך מכעיסה אותנו? יש 4 סיבות טובות

זאת תופעה שכיחה: מבוגרים רבים מרגישים כעס לא רציונלי כשהם נמצאים ליד אמא שלהם. זה יכול לקרות גם לצד אמהות אוהבות, תומכות ודואגות - ברגע שנמצאים יחד או מדברים בטלפון, נראה שתסכולים סמויים מבעבעים מתחת לפני השטח. בעזרת ChatGPT ניסינו להבין - למה זה קורה? לשם כך צריך להתעמק במורכבות של הדינמיקה המשפחתית, ההתפתחות הרגשית וההשפעות המתמשכות של חוויות ילדות. 

השפעת תפקידי הילדות

גורם שיכול לגרום לכעס הוא היפוך התפקידים שמתרחש לעתים בילדות. מבוגרים רבים היו אנשי סוד עבור אמא שלהם במהלך ההתבגרות. ייתכן שהם היו אוזן קשבת לתלונות על עבודה, מערכות יחסים או בעיות אישיות. זה אמנם יצר תחושת קרבה, אבל זה גם הכביד על הילדים באחריות רגשית שלא הלמה את גילם.

כשהילדים האלה גדלים למבוגרים, הם עלולים לשאת טינה תת-מודעת על כך שנאלצו להתבגר בטרם עת. מערכת היחסים של מבוגר-ילד צריכה לכלול באופן אידיאלי הדרכה ותמיכה מההורה לילד, אך כאשר זה מתהפך, האיזון מופר. חוסר האיזון הזה מתבטא לעיתים קרובות בכעס ותסכול בבגרות.

מאבק לעצמאות

היבט מכריע נוסף הוא התהליך הפסיכולוגי הטבעי שעובר כל אדם מתלות לעצמאות. מתבגרים בדרך כלל חותרים לעצמאות באמצעות מרד והתרחקות מהוריהם. עם זאת, תהליך זה יכול להימשך גם בבגרות, במיוחד אם הוא מעולם לא התממש במלואו במהלך שנות העשרה. עבור רבים, נוכחות אמם יכולה לעורר רגרסיה להתנהגויות ורגשות של מתבגרים, כאשר הרצון לעצמאות מתנגש עם תלות מתמשכת וצורך באישור.

אמפתיה ותסכול

אמפתיה, למרות שבדרך כלל היא תכונה חיובית, יכולה גם לתרום לתחושות של כעס. מבוגרים עם אמפתיה רבה כלפי אמא שלהם עלולים למצוא את עצמם מושפעים עמוקות מאומללות או שליליות של האם. כאשר אמא משתפת ללא הרף בהתמודדויות והחרדות שלה, ילדה הבוגר עשוי להרגיש נטל כפול: המשקל הרגשי של בעיותיה של האם, והתסכול ממה שנתפס כחוסר יכולת שלה להתגבר עליהן.

הדואליות הזו יוצרת קונפליקט פנימי: רצון לעזור ולתמוך לצד תחושת הצפה וחוסר אונים - מה שמוביל לתסכול ולכעס. בנוסף, ההכרה בכך שחלק מהבעיות של האם נגרמות על ידה עלולה להחריף את הרגשות הללו.

גבולות רגשיים ואישור

מבוגרים רבים עדיין זקוקים לאישור וקבלה מאמא שלהם הרבה אחרי שביססו את חייהם וזהותם. החיפוש אחר אישור יכול להוות מקור לעומס רגשי משמעותי, במיוחד אם הוא לא מקבל מענה או הכרה בדרך שהם מקווים. הכעס המתעורר במצבים האלה הוא לרוב ביטוי של ציפיות שלא נענו והמאבק המתמשך לביסוס גבולות רגשיים.

חיוני להכיר בכך שהרצון לאישור הוא חלק טבעי מיחסי הורה-ילד. עם זאת, הכרה והתבוננות בצורך הזה, במקום לתת לו לשלוט ברגשות, יכולות לעזור להפחית את עוצמתם. לדוגמה, ציון של "אני שם לב שאני רוצה את האישור שלה" במקום "אני רוצה את האישור שלה" יכול ליצור ריחוק פסיכולוגי שמפחית את המטען הרגשי.

הדרך לפיוס

ההבנה שתחושת כעס כלפי אמא היא חלק מתהליך פסיכולוגי רחב יותר יכולה להיות משחררת. זה לא בהכרח סימן למערכת יחסים פגומה אלא חלק טבעי של התבגרות ואינדיווידואליות. ההכרה הזו מאפשרת ראייה אוהדת וחומלת יותר על כל המעורבים ועל הדינמיקה המשפחתית בכלל.

בסופו של דבר, ניווט בשטח הרגשי המורכב הזה כרוך באיזון בין הזדהות לבין הצורך בגבולות אישיים. הכרה בשורשים ההיסטוריים של הרגשות האלו, מאפשרת את המרחב לצמוח באופן עצמאי תוך הערכת הקשר בין אם לילד. כך, מבוגרים יכולים להפוך את מערכת היחסים עם אמא שלהם לכזו של כבוד הדדי - ובריאה יותר מבחינה רגשית.