האם ישראל באמת אשמה בפשעי מלחמה בעזה? המומחים לא באמת יודעים

יותר מ-24,000 פלשתינים מתו מאז תחילת המלחמה הנוכחית בעזה, לפחות לפי משרד הבריאות הפלשתיני הנשלט על ידי חמאס. צה”לף מצידו, לא מערער על הנתונים הללו. הרג של אחוז שלם מאוכלוסיית הרצועה, עם ממוצע של 250 הרוגים ליום, הוביל לגינוי נרחב של הפעילות הישראלית והאשמות בפשעי מלחמה, שהגיעו עד בית הדין הבינלאומי בהאג. עם זאת, כעת נראה כי אנליסטים ופילוסופים אינם מסכימים בתשובה לשאלה האם ישראל הפרה עקרונות יסוד של מוסר המלחמה – במיוחד אלה של מידתיות וחסינות אזרחית. נעזרנו ב-Forefront כדי להבין את הדיון העקרוני.

מידתיות – המילה שמגן ישראל הבריטי דאגלס מאריי נלחם נגדה בעוז – מחייבת שימוש בכוח המינימלי הדרוש להשגת מטרות צבאיות. עם זאת, עקרון מכריע נוסף שזוכה לפחות דיון תקשורתי נקרא הפליה, וקובע הבחנה בין מטרות לגיטימיות ללא לגיטימיות. עיקרון ההפליה מכונה גם עיקרון החסינות לבלתי-מעורבים – כלומר, איסור על תקיפת אזרחים בכוונה. תורת הצדק במלחמה טוענת שגם אזרחים חסינים מבחינה מוסרית מפני התקפה. 

למרות שחסינות אזרחית מורה על הגנה מתקיפות מכוונות, היא אינה מספקת הגנה מוחלטת. אבדות אזרחיות בלתי מכוונות כתוצאה בלתי צפויה של תקיפות על מטרות צבאיות יכולות להיות מוצדקות תחת "דוקטרינת ההשפעה הכפולה". עם זאת, לוחמה מודרנית בכלל, והמקרה הספציפי של רצועת עזה, מקשה מאוד על הפרדה והבחנה ברורות בין כוחות צבאיים לאזרחים. זאת משום שכידוע, עזה מאוכלסת בצפיפות, וחמאס פועל במכוון מתוך מרכזים אזרחיים, מה שמקשה על הפעולות הישראליות.

כך, למשל, המדינה מצדיקה התקפות על בתי החולים ברצועה בכך שחמאס השתמש בו למטרות צבאיות. עם זאת, החוק הבינלאומי מחייב להגן על אזרחים באתרים כאלה ככל האפשר. גם אם ניתן לאפשר התקפות על אתרים שבהם נמצאים גם אזרחים וגם לוחמים, חסינות אזרחית אוסרת התקפות הרסניות המשבשות תשתית חיונית לקיום האזרחי. כיבוד השוויון המוסרי של כל האזרחים, ללא קשר ללאום, הוא עיקרון מרכזי. המערכה הנוכחית מראה שישראל מנסה בכל כוחה לכבד את העקרונות הללו – גם על חשבון חיי חיילינו – אך המספר הגבוה של אזרחים הרוגים, ובמיוחד העובדה שלפי משרד הבריאות החמאסי שליש מההרוגים קטינים (קביעה נוספת שצה"ל טרם פרסם את עמדתו לגביה), תורמים לכך שלמרות כל המאמצים עדיין יש מי שמאשימים אותנו ברצח עם.

בסופו של דבר, תיאוריות של "צדק מלחמתי" מציבות אתגרים קשים. לפי המומחים, מה שמוגדר כאן כ"לחימה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב" הוא המחיר המתבקש של מלחמה צודקת מול אויב מהסוג שעומד מולנו. הדבר מוביל לכך שבשאלה האם ישראל יכולה להיות מושאשמת בפשעי מלחמה בעזה, אין לצערנו תושבה אחת נכונה – הכל תלוי בעמדת המוצא של המתבונן וביכולת הישראלית להוכיח שכפי שהתגאה פעם בני גנץ, חיילינו מסכנים את עצמם כדי למזער נזק לאויב, ולא להגביר אותו.