אן הוּד שירתה כדיילת בחברת התעופה האמריקאית TWA, שפעלה מ-1930 עד רכישתה על ידי אמריקן איירליינס ב-2001, החל מסוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80. כיום היא סופרת שכותבת סיפורים מסוגות שונות ובאורכים שונים, כאשר ספרה האחרון, “Fly Girl” (בתרגום חופשי מאוד: “עפה על עצמי"), מתרפק על ימי הזוהר שלה כדיילת בתור הזהב של טיסות – בדיוק עם המעבר בין שירות לעשירים לכזה שחלק גדול מאוד באוכלוסייה יכול להרשות לעצמו. נעזרנו ב-ChatGPT כדי לקבל סיכום של מסקנותיה.
במבט לאחור, לא קל לנחש מה המסקנה הבולטת שלה מהקריירה כדיילת: היא מספרת שסקסיזם היה חלק בלתי נפרד מהחוויה. המונח האנגלי לדיילת בדיוק התחיל להשתנות ממילים שנועדו במכוון ליצור אסוציאציה עם יצאניות למונחים מודרניים ו”נקיים” יותר. עם זאת, דיילות עדיין נתפסו לעתים קרובות כ"קישוטים יפים וסקסיים".
בשנים הראשונות, דרישות מחמירות עמדו בדרכן של נשים בתעשייה. המפתיעה ביותר היתה דרישה לשמירה על המשקל – נשים נדרשו לשמור על משקלן כפי שנמדד בעת קבלתן לעבודה. חריגה מהגבולות הללו – מעלה או מטה – עלולה לגרום לפיטורין, נוהל שנמשך עד שנות ה-90.
מעבר לסקסיזם, נאלצו דיילות בעידן ההוא לעבוד בתוך עשן הסיגריות של נוסעים מעשנים, שכן עישון עוד היה מותר בתוך המטוס. גם התרחיש שזכה לכינוי "mile high club" (בתרגום חופשי למדי: "מועדון השחקים") – נוסעים שקיימו יחסי מין במטוס, בין אם על המושב או בשירותים – לא היה מאוד נדיר, לדבריה. ובתוך כל זה, ציפו מהן לקחת אחריות מלאה על סיפוקם ובטיחותם של כלל הנוסעים.
הוד מעריכה ש-80% מהזמן היה מהנה, מלא בהתרגשות והרפתקאות, ו-20% הנותרים היו ‘משעממים’ יותר – במיוחד בטיסות פחות צפופות. היא גם נהנתה מהאפשרות לגלות כל הזמן מקומות חדשים ולא מוכרים – אם כי היא מודה שזה לא מתאים לכל אחד או אחת. כיום, עם דחיסת המושבים הצפופה יותר כדי להטיס כמה שיותר אנשים בו-זמנית, ולו"ז הטיסות העמוס, עבודתם של דיילים ודיילות קשה אפילו יותר.