היום, כשאנחנו מבקרים בשירותים, אנחנו לא מקדישים תשומת לב מיוחדת לגליל הלבן שנמצא בד"כ לצד האסלה, תלוי על מתקן שמאפשר סיבוב שלו כדי לשלוף חתיכות מרובעות של נייר רך לניגוב האחוריים לאחר מעשה. אבל עד לפני 132 שנה זה לא היה מובן מאליו. Perplexity, מסייעת לנו לספר על היום שבו זה השתנה.
ב-22 בדצמבר 1891 אישר משרד הפטנטים האמריקאי את בקשת הפטנט שהגיש כחצי שנה קודם לכן סת’ ווילר מהעיר אלבני, שלמרות שכנראה לא שמעתם עליה כמעט אף פעם היא בירת מדינת ניו-יורק. ווילר ציין בבקשה כי הרעיון להשתמש בפיסות נייר רכות לניגוב אינו חדש, וגם הרעיון לגליל של פיסות כאלו אינו מקורי – אך הוא הצליח לפתח שילוב של רעיונות שהפך את גליל נייר הטואלט מרעיון תיאורטי למציאות.
ווילר תיאר הרעיון של נייר שמחולק על ידי חתכים לריבועים, המחוברים על ידי "לשון" במרכז החתך, כאשר משיכה של כל פיסה קורעת את אותה פיסה מהגליל בלי לגרום קרע בפיסה הבאה אחריה. זאת לעומת ניסיונות קודמים ליצור גלילי נייר טואלט, שהתוצאות שלהם היו נייר שנקרע ללא כל צורה הגיונית ומותיר את המשתמשים מתוסכלים.
להמצאה הפשוטה אך הגאונית הזו הייתה השפעה עמוקה על חיי היומיום של אנשים ברחבי העולם. למרות שימי השימוש בעלים או חומרים אחרים בבתי השימוש (שכשמם, היו בתים – כלומר מבנים – נפרדים מבתי המגורים) כבר היו פחות או יותר מאחורינו (ובאחורינו, אם תסלחו לנו על ההומור ה… ובכן, לא ממש מעודן), ונייר ייעודי כבר החל להימכר כמה עשרות שנים קודם לכן, המצאת גליל נייר הטואלט שדרגה משמעותית את ה’שירות’ בשירותים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו