אתם חייבים להגיע לשם: ביקרנו באחת הערים הכי יפות ומסוכנות בעולם

הסיפור של ברזיל כולה נשקף במבט אחד מחלון החדר בקומה ה-20 של מלון שרתון בריו דה ז'נרו: משמאל החוף הפרטי המדהים של המלון, שכמעט קשה להפריז ביופיו הטרופי הפראי, כשלידו בריכה מפוארת עם ג'קוזי ענק ומלצרים שנושאים מגשים עמוסי קוקטיילים; ומימין פאבלה על צלע ההר שפשוט צמודה לריזורט, שכונת עוני מוכת פשע ואלימות שתושביה צופים על העושר והיופי הבלתי נתפסים הללו, ממש על מפתן בתיהם המטים ליפול – ואינם יכולים לגעת בהם. זוהי ריו – חלון הראווה של ברזיל והחצר האחורית שלה בחבילה בלתי הגיונית אחת, מענגת וקשה לעיכול.

ריו איננה פריז של דרום אמריקה, סופרלטיב (מוגזם כנראה) שמייחסים מדי פעם לבואנוס איירס מארגנטינה השכנה. מבחינה ארכיטקטונית היא משעממת למדי. העיר כאילו נפלה בין הכיסאות מהבחינה הזו: רוב הבניינים בה החמיצו את עידן הארכיטקטורה הקולוניאליסטית בעלת המוטיבים האירופיים, ונבנו בסגנון מודרניסטי של המחצית השנייה של המאה ה-20, כזה שהקדים את פלאי ההנדסה שמעטרים ערים כמו דובאי ואפילו תל אביב. התוצאה: בלוקים אפרוריים למדי של בניינים חסרי ייחוד.

למרות זאת, ריו היא מתחרה רצינית על תואר העיר היפה ביותר בעולם, וזאת בזכות המיקום הטבעי הלא הגיוני בעליל שבו היא שוכנת: לשפת מפרץ טרופי המעוטר ביערות גשם, הרים ומצוקים אדירים שפזורים ברחבי העיר ויוצרים תמונות נוף מדהימות שאינן משתקפות במלוא הדרן אפילו בתצלומים הטובים ביותר.

אילו כיום הייתה צריכה להתקבל החלטה אם להקים מטרופולין של 12 מיליון תושבים במיקום כזה, היא הייתה נופלת עוד בשלב הדיונים בשל מחאות של ארגונים ירוקים, והעולם היה מפסיד את אחת הערים המרהיבות ביותר שלו, אשר קיומה רק מוסיף ממד אורבני ייחודי לנוף המדהים שבתוכו היא משתלבת.

אולם על אף תנאי הפתיחה המבטיחים, ריו אינה גן העדן שהיא הייתה צריכה ויכולה להיות – מדובר בעיר שבה לצד אחוזות של מיליונרים ומגדלי דירות מפוארים, משתרעות שכונות עוני מוכות פשע ואלימות, אותן פאבלות מפורסמות, שבנויות ברובן על מורדות ההרים וחולשות על הרבעים "הרגילים" של ריו, שבנויים בעמקים. הפשע נוכח מאוד גם מחוץ לפאבלות, ומקרי שוד של תיירים וגם של מקומיים נפוצים למדי.

לפקוח עיניים

ככלל, האזור הדרומי של העיר, המתויר יותר, פחות מסוכן, אולם גם בו חשוב לדעת היכן ניתן להסתובב, מתי ובאיזה אופן. בכל שעות היממה עדיף לא להסתובב לבד, אם כי אזור החוף בקופקבנה והשכונות האמידות איפנמה ולבלון שממערב לו בטוחות יחסית, אפילו לאחר רדת החשיכה. גם מרכז העיר, שבו ממוקמים מגדלי משרדים, חנויות ובתי קפה, בטוח יחסית בשעות היום.

לפאבלות אסור באופן חד-משמעי להיכנס שלא במסגרת סיור מאורגן – במקרים רבים מאוד, ההתחכמויות הללו מסתיימות בשוד של תיירים, ואף גרוע מכך. בפאבלה, 50 דולר שווים הרבה יותר מחיי אדם. חשוב לשים לב לכך שהפאבלות ממש צמודות לאזורים אמידים של העיר, ולפעמים מפריד ביניהם כביש צר בלבד. עם זאת, קל מאוד לזהות ולהבין היכן מתחילה הפאבלה ונמתח הקו הדמיוני שאסור לחצות, וזאת בזכות הארכיטקטורה הייחודית שמאפיינת את השכונות הללו, ומזכירה במעט את סגנון הבנייה הכאוטי שנהוג בחלק מהיישובים בישראל.

גם באזורים שהם אינם פאבלות אבל שהם גם לא שכונות יוקרה מומלץ שלא להסתובב עם הטלפון הנייד כשהוא גלוי לעין, ולהחזיק את התיק מהצד הקדמי של הגוף ולא על הגב. את הדרכון, מסמכי הנסיעה, התכשיטים ושאר חפצי הערך השאירו בכספת במלון (מומלץ להסתובב עם עותק סרוק של הדרכון בטלפון הנייד). אם מקפידים על כללי הזהירות הללו, הרוב הגדול של הסיכויים הוא שהטיול יעבור בשלום.

בריו יש מטרו, אך שירות האובר זמין ונפוץ מאוד, וגם זול למדי. נסיעה למרחק 20 קילומטרים עשויה לעלות כ-30 ריאל, שהם כ-20 שקלים בלבד. לדעתנו, אובר הוא הדרך הנוחה והמשתלמת ביותר להתנייד בעיר.

אפשרות מומלצת נוספת היא לשכור מדריך תיירים פרטי בעל רישיון מהמדינה. אנחנו הסתובבנו בעיר במשך שלושה ימים עם לואיס (Luiz Riberio), נהג מונית ומדריך תיירים מקסים ודובר אנגלית (מצרך נדיר למדי במדינה). מעבר לידע הרב ולחביבותו, לואיס הקנה תחושת ביטחון, לקח אותנו עם המונית שלו לכל הנקודות השוות בעיר, ואף איפשר לנו לקצר תורים באופן חוקי ולהיכנס לחלק מהאטרקציות בהנחה – פריבילגיה ששמורה למדריכי תיירים מורשים. כל זה עלה לנו 550 ריאל ברזילאי (כ-360 שקל) ליום בן 12 שעות, שבו לא בזבזנו אף רגע. למעוניינים, ניתן ליצור קשר עם לואיס בוואטסאפ במספר 98893-0973 21 +55.

נופים מרהיבים

אפשר להעביר בריו שבוע בקלות, אבל אם הייתם חייבים לבחור אתר אחד בלבד לבקר בו בעיר, אנחנו ממליצים על הר הסוכר. זהו מצוק אדיר המתנשא לגובה של 396 מטרים מעל למפרץ של ריו, ושואב את שמו מצורתו הייחודית שמזכירה חרוט סוכר.

אל ההר עולים ברכבל משכונת אורקה, שעוצר בדרך בתחנת ביניים בהר בעל אותו השם. כבר מתחנת הביניים, שבה מחליפים קרונית, נשקף נוף מדהים של העיר וסביבותיה, אבל זוהי רק ההתחלה. מהר הסוכר עצמו הנוף פשוט עוצר נשימה.

כדאי לציין כי הרכבל להר אורקה ולהר הסוכר תלוי בין שמיים וארץ בגובה של מאות מטרים מעל הקרקע. לא מדובר בחוויה מפחידה, אבל לבעלי פחד גבהים קיצוני היא עלולה להיות מעט מאתגרת. אנחנו ממליצים בחום להתגבר על הפחד ואפילו לעצום עיניים אם צריך – המאמץ ישתלם ויהיה שווה כל רגע.

לפני העלייה להר הסוכר, חובה לבדוק את מזג האוויר ולוודא שהוא אינו מכוסה בעננים. האקלים הטרופי בריו חם כמעט תמיד, אך בכל הנוגע לגשם ועננים הוא הפכפך למדי ויכול להשתנות בתוך דקות. על ההר עצמו כדאי להיכנס לשביל שמקיף את הפסגה ועובר במעמקי יער הגשם שמכסה אותה. אנחנו הבחנו בכמה לטאות ובאיגואנה ענקית, ואם יהיה לכם מזל אולי תזכו לראות גם את הקופים שמתגוררים על ההר.

לחובבי התעופה, מתחנת הביניים בהר אורקה מומלץ להביט צפונה לעבר שדה התעופה האזורי של ריו (להבדיל מנמל התעופה הבינלאומי). בכל כמה דקות תוכלו לראות מטוס נכנס לנחיתה בתמרון מרהיב מעל המפרץ, וחולף ממש מולכם כשהוא מתיישר בפנייה חדה אל האזימוט של המסלול אשר לשפת הים. זהו ככל הנראה אחד מאתרי הנחיתה היפים בעולם.

מקום נוסף שהוא בגדר חובת ביקור בעיר הוא הר קורקובדו, שפסגתו היא צוק מחודד המתנשא לגובה 710 מטרים מעל העיר. בראשו של ההר ניצב סמלה המפורסם ביותר של ריו – פסל ישו הגואל עצום הממדים, שידיו פרושות לצדדים והוא כאילו פורש את חסותו על המטרופולין המשתרע תחתיו.

אל ההר ניתן להגיע במכונית או ברכבת מיוחדת שמתפתלת במעלה ההר התלול, אך בכל מקרה לא ניתן לגשת לפסגה ברכב פרטי, אלא יש צורך לעצור בנקודת מכירת הכרטיסים ומשם להמשיך במיניבוס. הרבה מאוד אנשים בברזיל רוצים לפגוש את ישו מקרוב, ובסופי שבוע התור במקום עצום וההמתנה יכולה לארוך שעות ארוכות. לכן בחרנו להגיע ביום שני בבוקר, אך ישו הזעיף פניו אלינו והתכסה בענן סמיך כשכבר היינו במיניבוס ולא הייתה דרך חזרה.

הפסל עצמו עצום ומרשים, אבל את התצפית פספסנו, ולכן נסענו לפסגת דונה מרתה הסמוכה, המאפשרת לראות מאותו מקום את הר הסוכר, את הר קורקובדו, את המפרץ המרהיב של ריו ואת העיר עצמה, אשר משתרעת בין שתי הפסגות. הנוף, בטח כבר ניחשתם, לא פחות מעוצר נשימה.

פסל ישו הגואל בפסגת הר קורקבדו שבריו דה ז'נרו

לעקוף מלמעלה

מאחר שעדיין לא שבענו מהנופים של ריו, החלטנו שאם הגענו עד לכאן, למה לא לחוות את העיר כמו ציפורים? שמנו את פעמינו לחלק המערבי של העיר, למועדון הגלישה האווירית Rio Centro de Voo Livre. התלבטנו בין גלשן אוויר למצנח רחיפה ובחרנו בגלשן, שנראה לנו קצת יותר אקסטרימי.

נלקחנו ברכב מסחרי במעלה כביש שמתפתל בג'ונגל – הכל, כמובן, בתוך שטח העיר הענקית – ולאחר נסיעה של כרבע שעה, הגענו לאתר ההמראה על מצוק מעל החוף. שוב היה מעונן, והמתנו כ-45 דקות ליד הרמפה שממנה היינו אמורים לזנק אל התהום. כשכבר כמעט התייאשנו, התבהרו לפתע השמיים, ומרסלו, הטייס שלי, הודיע לי שאנחנו קופצים.

הרגע הזה על הרמפה שבקצה הצוק מפחיד גם עבור מי שאינו סובל מפחד גבהים. אתה אומר לעצמך שחוקי הפיזיקה אינם נבהלים מהגובה, ושבזכותם הכנף הדקיקה של הגלשן לא תיפול לפתע לתהום, אבל בשלב הזה קצת קשה להאמין במדע. כך או כך, לא הייתה לי שום כוונה להראות את הפחד – העדפתי לקפוץ אל מותי.

מדרגות סלרון שבריו דה ז'נרו

מרסלו הזכיר לי פעם נוספת לא להאט כשאנו רצים לקצה הרמפה, ואני הבטחתי לו בזחיחות מזויפת שיהיה בסדר ושהוא יכול להיות רגוע. אחרי הכל, הייתי בגדנ"ע טיסנאות בכיתה ו', וכמה מסובך יכול להיות פשוט לרוץ בכל הכוח?

רגע האמת הגיע, מרסלו נתן את האות, ובערך מטר לפני קצה הרמפה – הברכיים שלי לחצו על הבלמים, בלי לשאול אותי. לא עצרתי, אבל האטתי את שנינו, והגלשן לא ממש אהב את זה. במקום להמריא לשחקים כמו נשרים, נגררנו במהירות אדירה על המדרון הקצר שבין קצה הרמפה לקצה הצוק, משפשפים בשיחים את הרגליים שלנו ואת החלק הימני של הגלשן.

כל זה נמשך אולי שתי שניות, שבהן לא נלחצתי בזכות הבורות שלי, שגרמה לי לחשוב שכך נראית המראה נורמלית, ומרסלו לא נלחץ בזכות העובדה שהוא מבצע ארבע טיסות כאלה מדי יום – רובן המכריע עם טירונים כמוני. כך או כך, בתוך שניות ספורות ריחפנו אל תוך הפתח שנפער בעננים, מרסלו העיף את הענפים שנתקעו על קצה הגלשן ושחרר שאגת שמחה. "יש לך עבודה מדהימה", צעקתי לו בחזרה, למרות שלא ממש הבין אנגלית.

בתנאי טיסה טובים, נמשכת הדאייה למטה בין 10 ל-15 דקות. אנחנו הסתפקנו בשש דקות, שהיו השיא של הטיול. ריחפנו מעל לבתי המיליונרים עם הבריכות הענקיות בלב יער הגשם של ריו ומעל מגדלי המגורים המפוארים שלאורך הטיילת. מדי פעם מרסלו ביצע פנייה חדה, שרק העצימה את החוויה. אחרי שפישלתי בהמראה, הנחיתה על החול הרך עברה בשלום וזכיתי למחמאות מהקברניט, שכנראה היה באופוריה מכך שלא ריסקתי את שנינו.

כל התענוג הזה לא זול – אבל  שווה כל רגע וכל שקל. המחיר בשקלים נע בערך בין 470 ל-650 שקלים, תלוי במספר סרטוני הווידאו שרוכשים מהמצלמות השונות שמותקנות על הגלשן ומתעדות את הטיסה. סרטון ממצלמה אחת ניתן בחינם, ועל כל סרטון נוסף יש לשלם. לדעתנו, ניתן להסתפק בתשלום נוסף תמורת הסרטון ממצלמת הצד, שעושה עבודה מצוינת.

מזכרות, חופי ים וארמונות חול

בין תצפית נוף לקפיצה מצוק, התענגנו גם על החוויה האורבנית שריו מציעה למבקרים בה. לא רחוק ממרכז העיר ביקרנו ב- Escadaria Selarón, המדרגות המפורסמות שמטפסות במעלה הרחוב בין בתים צבעוניים, ולאורכן שוק ססגוני ותוסס. המדרגות מורכבות מאריחים צבעוניים מכל העולם, כולל כמה מישראל שמעוטרים במילה "שלום" ובמגני דוד. הן מהוות יצירת אמנות אורבנית של חורחה סלרון, אמן שבכלל נולד בצ'ילה, ועל אף שהן מתוירות מאוד הן שוכנות בסביבה שמעניקה תחושה אותנטית וחוויה מהנה. חסרונן הגדול הוא, ובכן, בכך שהן מדרגות, אבל קצב הטיפוס נינוח כאשר מתעכבים בדוכנים הרבים שלאורכן, והמאמץ נסבל ומשתלם בהחלט.

מקום נוסף למצוא בו מציאות, מזכרות וחולצות של נבחרת ברזיל וקבוצות כדורגל במחירים מצחיקים, הוא שוק סאארה. קחו בחשבון שאחת הסיבות למחירים הנמוכים היא שהשוק שוכן באזור עני יחסית ופחות מתויר, ולכן רצוי להקפיד עוד יותר מבדרך כלל על כללי הזהירות כשמסתובבים בו (למשל לא ללכת לבד, להמעיט בהוצאת הטלפון הסלולרי, להחזיק את התיק מקדימה וכדומה). למעוניינים בחוויית שופינג מערבית יותר יש את קניון לבלון שנמצא ברובע הנושא את אותו שם, אחד הרובעים היוקרתיים ביותר בריו. בהתאם לכך, המחירים בו גבוהים משמעותית מהנהוג במדינה ומתקרבים לאלה של ישראל.

ריו היא עיר חוף אולטימטיבית, והחוף המפורסם ביותר בה הוא כמובן קופקבנה. החוף והטיילת שלאורכו הומים אדם כמעט בכל שעות היממה ובכל הימים, אבל עמוסים במיוחד בסופי שבוע. מאות דוכני מזון, שתייה (כולל אלכוהול) ומזכרות פזורים לאורך החוף, ועל אף שהוא מתויר מאוד, המחירים בו סבירים ואפילו זולים. ייתכן שהסיבה לכך היא שרוב המבקרים במקום הם תושבי ריו, הידועים בחיבה שלהם לבילויים ולהנאות.

על החוף עצמו, בעיקר בסוף השבוע, ניתן לצפות באחת האטרקציות הייחודיות לברזיל: פוצ'יוולי. זוהי גרסה של כדורעף חופים שמשוחקת על פי חוקי הכדורגל – זאת אומרת, אך ורק עם הרגליים, הראש ושאר חלקי הגוף  ללא מגע של הידיים. רבים מהשחקנים והשחקניות מפליאים בביצועים וירטואוזיים שהשאירו אותנו פעורי פה. אין זה פלא שהספורט הזה זוכה לאחרונה לתהודה גם בקרב צעירים רבים בארץ.

אטרקציה ייחודית נוספת היא ארמונות החול המרהיבים שבונים אמנים מקומיים על החוף. לא מדובר בדלי עם חול ים רטוב שנהגנו להפוך ולתקוע בראשו מקל של ארטיק כשהיינו ילדים, אלא בטירות של ממש. ניתן לצלם אותן, אך נהוג שמי שמבקש להצטלם בעצמו על הרקע שלהן נותן כמה ריאלים לאמן. הארמונות הללו נבנים מחדש שוב ושוב בשעות ארוכות של עבודה סיזיפית, מאחר שהם נחרבים בכל פעם שהגשם הטרופי של ריו מכה בחוף.

חוף נוסף המהמם ביופיו הוא זה של שכונת בוטפוגו, השוכן על מפרצון שמשקיף על הר הסוכר. עם זאת, אחד החופים היפים ביותר בריו הוא דווקא החוף הפרטי של מלון שרתון, הפתוח רק לאורחי הריזורט, אותו כבר הזכרנו. החוף, עם הסלעים הענקיים והמים בצבע טורקיז, יחד עם העובדה שהמלון עצמו מצוין, יכולים להוות שיקול בבחירת מקום הלינה שלכם בריו. כמובן שקיימות אופציות זולות יותר, אך ביחס לישראל המחירים טובים גם בשרתון ובמלונות יוקרה אחרים.

מרכז ריו מכיל אזור של מגדלי משרדים מסיביים וחנויות רחוב עם וייב שמזכיר מעט את מנהטן. הוא הומה אדם במהלך היום, אך נטוש למדי לאחר רדת החשיכה, אז לא מומלץ להגיע לאזור – מה גם שגם כך החנויות בו סגורות בשעות האלה. בסמוך לשם שוכן אזור של בתי קפה, מסעדות בשר מעולות וחיי לילה תוססים. זהו האזור היחיד בעיר שבנוי בארכיטקטורה קולוניאלית יפה, אם כי חלק מחזיתות הבניינים מוזנחות משהו, ואינן מתעלות לרמה של מקבילותיהן בבואנוס איירס או בניו אורלינס.

מדרגות סלרון שבריו דה ז'נרו

פיתויים קשים

לפני סיום, כמה מילים על הפאבלות המפורסמות של העיר. באופן רשמי הן חלק מריו, ותושביהן אכן עובדים בה ומעורים בחייה. ייתכן מאוד שהמלצר במסעדה או נהג המונית שלכם מגיע מהפאבלות, אך מבחינות אחרות מדובר בטריטוריה נפרדת. שכונות העוני הללו אינן נשלטות על ידי הממשלה הברזילאית או הרשויות של ריו דה ז'נרו. תושביהן אינם משלמים מסים למדינה או לעירייה, אלא לבוסים של ארגוני הפשיעה המקומיים בכל פאבלה. המשטרה אינה נכנסת אליהן, והן מתנהלות כאוטונומיות שמחוץ להישג ידה של המדינה.

בשנים האחרונות הוקמו בחלקן בתי ספר וכמה מוסדות ציבור, אך באופן כללי מדובר באקס-טריטוריה שהמשילות בה שואפת לאפס. העובדה הזו מדהימה במיוחד לאור העובדה שהפאבלות פזורות בכל רחבי העיר, וממש נוגעות בשכונות היוקרה של ריו.

קל מאוד לזהות פאבלה בזכות הבנייה הכאוטית, השימוש האופייני בלבנים חומות והמראה הברור של העוני הנשקף מחזיתות הבתים. הסקרנות גדולה וכך גם הפיתוי להיכנס אליהן, אולם אם החלטתם לעשות זאת – עשו זאת אך ורק באמצעות אחד הסיורים המאורגנים שמתקיימים בחסות הבוסים של הפאבלות, ובשום אופן לא לבד.

ריו היא עיר מדהימה ויוצאת דופן, המשלבת בין נופים עוצרי נשימה, תרבויות וסגנונות שונים בתכלית ואינספור אטרקציות. לא הספקנו, למשל, לבקר בגנים הבוטניים המרהיבים של העיר, במוזיאון המחר או בארמון התיאטרון העירוני, שנחשב לאחד היפים בעולם. האנשים בריו נחמדים ומסבירי פנים, מזג האוויר קיצי לכל אורך השנה, והחופים פשוט מדהימים.

למרבה הצער, ריו דה ז'נרו סובלת, כאמור, מפשיעה רבה. עם זאת, האווירה בה אינה מאיימת, ואם לא תנסו להתחכם ולהיות גיבורים – סביר מאוד שהכל יעבור בשלום. כיום אין טיסות ישירות מנתב"ג לריו, אך ניתן להגיע אליה בקונקשנים מערים רבות ברחבי אירופה. המסע אמנם אורך כ-16 עד 18 שעות בממוצע – אבל הוא שווה כל רגע.