ארץ בראשית

חבל השומרון הוא אזור גיאוגרפי והיסטורי במרכז הארץ, שמהווה חלק משדרת ההר המערבית ונקרא על שם העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל בימי אחאב. החבל מורכב מהר אפרים והרי בנימין, ושטחו נחלק לנחלות השבטים בנימין, אפרים ומנשה. בצפון הוא גובל בעמק יזרעאל, במזרח בבקעת הירדן, בדרום ביהודה ובמערב בשרון. רוב השטח הררי, והפסגות הגבוהות שבו הן הר גריזים, הר עיבל והר בעל חצור, הגבוה בהרי השומרון, שפסגתו מתנשאת לגובה של 1,016 מטרים מעל פני הים והוא מציין את נקודת הגבול בין הרי יהודה והשומרון. 

מראה הנוף, המשתנה לחלוטין במהלך הנסיעה מתל אביב, מהמם בעוצמתו. תוך כדי נסיעה בכביש המהיר, מתחלף הנוף האורבני להרים מחורצים, ואדיות ועמקים, יישובים לצד הדרך ופלאחים המוכרים את מרכולתם לצד הדרך. התפוזים בכתום העז והתותים העסיסיים, שצבעם קרוב לסגול מרוב מתיקות, הזכירו לי טיולים במקומות רחוקים. לא ייאמן שזה כל כך קרוב. 

נוף השומרון. לא ייאמן שזה כל כך קורב למרכז

"פוגשים את התנ"ך"

אנחנו חולפים על פני אזור התעשייה של ברקן, מתחם עצום המשתרע על פני כ־1,300 דונמים, שבו מועסקים אלפי עובדים, ובהם כ־5,000 פלשתינים, ומתיישבים בקפה אמה שביישוב ברקן. זהו יישוב חילוני, שבשנתיים האחרונות הכפיל את כמות האוכלוסייה שבו בשל הגירה חיובית של זוגות צעירים ומונה כיום 550 משפחות חילוניות. 

למרות הדעה הרווחת כי בשומרון מתגוררים אך ורק תושבים דתיים, יש באזור יישובים חילוניים כאורנית, העיר אריאל ועוד, שבהם גרים אנשים שהתאהבו במקום - ונשארו. כאלה הם דנית וארז סממה, שמתארים בחיוך את היישוב שבו הם גרים כ"יישוב חילוני־חרדי, כלומר חרד לחילוניות שלו, בניגוד לסטיגמה הרווחת בשומרון". 

דנית וארז סממה. "התאהבנו במקום"

דנית היא מעצבת פנים במקצועה, ומעיד על כך עיצוב הבית החמים והיפהפה שבו הם גרים, והם פתחו את בית הקפה המקסים לפני כחמש שנים. ארז הוא שף במקצועו, שעבד במסעדות נחשבות בתל אביב, בבתי מלון כשרתון ומלון דניאל. בהמשך הקים קייטרינג המתמחה בעישון בשרים ואסאדו ששמו "ארז אסאדו", עד שלפני כמה שנים החליטו להאט מעט את הקצב ולהקים את בית הקפה בסלון ביתם ובמרפסת היפהפייה, שממנה נשקף נוף עוצר נשימה, שבהם הם מארחים ארוחות בראנץ' מענגות במיוחד.

אגב, המקום קרוי על שמה של סבתה של דנית, אמה, שממנה למדה לבשל. כשאני שואלת מתי הגיעו לכאן, הם מספרים לי בפשטות שארז שירת כאן בצבא וכזוג צעיר הם חיפשו מקום לגור בו בעלות סבירה. דווקא ארז הוא זה שמעט חשש, אך כשדנית הגיעה למקום היא החליטה שהיא רוצה לקבוע את ביתם לא בקיסריה, שם גדלה, ולא בדרום, שממנו הגיע ארז, אלא כאן - וכך הגיעו לכאן כזוג צעיר עם ילדה בת שנה. דנית צוחקת כשהיא אומרת ש"היום תל אביב זו הפריפריה שלנו", וארז מוסיף כי "בכל יום אני מתאהב במקום וגם באשתי. אנחנו יוצאים החוצה ופוגשים את ההיסטוריה ואת התנ"ך, וזה מדהים". 

יישובי כיפה

בבית הקפה בברקן אני פוגשת את אבי יעקב, מורה דרך שגר בתפוח. הוא בכלל במקור מלוד ואשתו מתל אביב. השניים התאהבו בתפוח, יישוב מעורב בן 210 משפחות שבו אוכלוסייה מגוונת, ואבי מספר לי על תמהיל האוכלוסייה המעניין של השומרון, ומסביר שההתיישבות כאן מחולקת לשלושה שלישים שווים יחסית: חילונים, דתיים וחרדים. מפתיע. 

אנו חולפים בנסיעה על פני האזור שבין נחל שילה לנחל קנה, אחד האזורים היפים שזכיתי לחזות בהם, ואבי מספר כי לא בכדי, גם בתקופות קדומות יותר, היה מדובר באזור יוקרתי מאוד, מה שמסביר את העושר העצום של שרידים ארכיאולוגיים מפוארים, מערכות קבורה, שרידי מבצרים ומצודות המתגלים חדשות לבקרים באזור. 

אנחנו חולפים על פני עלי זהב, יישוב קהילתי עם אוכלוסייה מעורבת של חילונים ודתיים, שהוקם על ידי גרעין בית"ר על שמה של עליזה בגין, רעייתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין. אני מבחינה שכל היישובים היהודיים בשומרון נמצאים על פסגות הרים או על פני גבעות נישאות, ואבי מסביר לי שכמו בימי קדם, מיקום גבוה נחשב למשאב אסטרטגי, ומחייך כשהוא מוסיף שכמו בעבר, גם היום נהוג להקים "יישובי כיפה" במקומות גבוהים, בדיוק כמו פעם. 

אנו מגיעים ליישוב הפסטורלי חוות יאיר, שעם בתי העץ שלו, הצופים אל נוף ההרים המרהיב, נראה כאילו נחת כאן כפר בשווייץ. כאן אנחנו מבקרים במתחם התיירות "הצריף של תמרי", שהקימו תמר ודורון ניר־צבי. השניים, הורים לשמונה ילדים, הם ממקימי היישוב הדתי, המונה 70 משפחות.

הם בחרו לגור כאן, על שפת ואדי אל־מג'ור הנשפך לנחל קנה, ולייסד כאן את היישוב חוות יאיר. את השם חוות יאיר בחר ניר־צבי בעצמו, על שמו של אברהם (יאיר) שטרן, מנהיג הלח"י, ויאיר בן מנשה המוזכר בספר דברים. במתחם בית קפה ומסעדה, הצופים אל אחד הנופים היפים בארץ, וכן אומגה שבה אפשר לגלוש מגובה בית העץ כל הדרך מטה, כמובן בליווי מקצועי ובהזמנה מראש. כמו כן, יש כאן שני צימרים מקסימים ומושקעים, האחד זוגי והאחר משפחתי, בריכה מחוממת וג'קוזי חיצוני ופנימי. ואם כל זה לא מספיק לכם, הילדים ייהנו כאן מטרמפולינה ומבית עץ מושקעים. תענוג.

רמת אביב ג' של השומרון

אנחנו ממשיכים לכיוון נופים, יישוב חילוני ומטופח להפליא, ויש המכנים אותו "רמת אביב ג' של השומרון". כשתבקרו כאן, כמו ביישובים נוספים באזור, לא תוכלו שלא להתפעל מהטיפוח הרב ומהגינון המושקע ברחובות, לצד הנוף המדהים הצופה מצד אחד אל גוש דן ואל הים התיכון, ומהצד השני אל נחל קנה ומעיינותיו, המוגדרים כשמורת טבע וממוקמים למרגלות היישוב. 

הגעתי לכאן כדי לפגוש את מירי לוי ולבקר בצימר היוקרתי שהקימה דווקא כאן, בשומרון. כן, מתברר שבאזור יש פריחה תיירותית מרשימה, ומספר מקומות הלינה המושקעים כאן גדל להפליא. הסיפור של לוי, אישה מלאת סטייל ושיק שלחלוטין לא מתאימה למראה שהיינו מצפים לפגוש בהתיישבות בשומרון, מספר את סיפורה במדויק. אי אז, בראשית שנות ה־80, החליטה עם בעלה לשעבר קובי לוי לנקוט שינוי קיצוני באורח החיים שלהם. השניים העתיקו את מגוריהם משכונת רמת אביב ג' היוקרתית והצטרפו לגרעין המייסד של ההתנחלות נופים שבמערב השומרון. 

הצימר של מירי לוי ביישוב נופים

"עשיתי את הפסוק 'לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה', והלכתי בעקבות בעלי להקים יישוב חדש ברכס ההררי", מספרת מירי, "באוגוסט 1984 עברנו לכאן מרחוב דרזנר 4 ברמת אביב. בהתחלה גרנו כאן לבד עם תינוק, לא היו חשמל וטלפון והשתמשנו במים בצינור. הגעתי לכאן בגיל 28, והדבר היחיד ששמר על השפיות שלי הוא שהמשכתי לעבוד בסוכנות נסיעות בתל אביב. בעלי קבלן, והוא בנה את נופים. לאחר כמה שנים עשיתי הסבה לאדריכלות פנים וכשהתגרשתי ושלושת ילדיי פרחו מהקן, הבית נעשה גדול מדי, ולכן החלטתי לפני שלוש שנים להקים צימרים". 

בצימרים, שהקימה כמעצבת פנים מוכשרת, דאגה מירי לכל פרט ופרט בעיצוב, וההשקעה ניכרת בכל פינה. הצימרים הם חלק מביתה, אך עם כניסה נפרדת ופרטיות מוחלטת. בחוץ בריכה גדולה ופינות זולה מפנקות במיוחד, ואת מירי תפגשו כשתגיש לכם את ארוחת הבוקר הטעימה שהיא מכינה במו ידיה. גם על המשפחות חשבה לוי, ועבורן הקימה צימר נוסף בחלקה נפרדת, שבו יכולות ללון גם כמה משפחות. אחד הדברים שמצאו חן בעיניי הוא שהיא מלינה או משפחה או זוג, ולעולם לא את שני הסטטוסים יחד (אלא אם כן מדובר במשפחה מורחבת), וזאת כדי לשמור על ההנאה ועל הפרטיות.

השומרונים באים

אנחנו יוצאים מנופים ועושים את דרכנו לכיוון הר גריזים. בכביש המתפתל לראש ההר אנו עוברים בשכונה השומרונית, מקום מושבה של רוב הקהילה השומרונית בישראל. השומרונים (שומרי התורה) הם עם קדום וקבוצה אתנית דתית ייחודית, הטוענת להיותה המשך ישיר של שבטי ישראל. בני העדה השומרונית שומרים על דת ישראל במתכונתה העתיקה, כפי שהיתה נהוגה בתקופת המקרא, והם מדברים ערבית ועברית ומתפללים בארמית.

שפתם של השומרונים דומה לעברית עתיקה, ואורח חייהם מתבסס על נוסח ייחודי של התורה, דבר שכמובן בעבר היווה סיבה למחלוקות בעלות אופי דתי ביניהם לבין עם ישראל. לאורך ההיסטוריה חוו השומרונים פרעות ומעשי טבח, ומספרם פחת מאוכלוסייה מפוארת של כ־2 מיליון נפשות במאה החמישית לפנה"ס לאוכלוסייה של קרוב ל־100 נפשות בלבד במאה ה־20. בשנים האחרונות גדל מספרה של הקהילה והיא מונה כיום קרוב ל־800 נפשות. 

הר גריזים, או כפי שהשומרונים קוראים לו "הרגריזים", הוא המקום המקודש לקהילה השומרונית ופסגתו מתנשאת לגובה 886 מטרים מעל פני הים. היות שהר גריזים הוא המקום המקודש לשומרונים, יש טקסי דת המתקיימים על ההר, ובהם טקס זבח הפסח המפורסם, המתקיים מדי שנה ברחבת הזבח שבשכונה השומרונית. הכהן הגדול של הקהילה מתגורר תמיד בהר ובית העלמין השומרוני נמצא עליו. 

תצפית על העיר שכם מהר גריזים

כשאבי המדריך ואני פוסעים בינות לשרידים הארכיאולוגיים המפוארים, שנחשפו ועודם נחשפים על פיסגת הר גריזים, אנחנו מתרגשים. אבי מוליך אותי לעבר נקודת תצפית רבת עוצמה על הפיסגה, לכיוון הר כביר ורכס טמון, הר עיבל וכמובן העיר שכם הפרושה לרגלינו על שווקיה התוססים, בנייניה העצומים ומחנה הפליטים בלאטה, שהבתים בו כה צפופים עד שממעוף הציפור שבו אנו נמצאים נראה כאילו כלל אי אפשר לעבור ביניהם. 

לפתע מופיע הכהן הגדול של השומרונים, עובדיה כהן בן ה־83, שנראה צעיר ב־20 שנה מגילו. הכהן הגדול הוא התפקיד החשוב והמכובד ביותר בקהילה השומרונית. 

עובדיה כהן, הכהן הגדול של השומרונים 

עובדיה לא מספר, אך כשאנו יורדים מההר חזרה לשכונה השומרונית אני מתעקשת לבקר במפעל הטחינה המפורסמת של השומרונים, טחינת "הר ברכה", ומתברר שעובדיה ומשפחתו הם בעליה. סוהיל, מנהל המקום ובן משפחתו של עובדיה, מסביר לי על המפעל המייבא שומשום מאתיופיה ועל תהליך ייצור הטחינה שמתחיל בהשריית השומשום במי מלח. המלח מפרק את הקליפות ומסייע לקלף את הזרעים, ואחר כך קולים את הגרגירים הזעירים, מנפים מהלכלוך ומעבירים למטחנות, עד שבסיומו של התהליך מתקבלת טחינה אוורירית וקטיפתית במיוחד. והטעם? תענוג! 

ייצור טחינת "הר ברכה" במפעל המשפחתי

יין ישמח 

תנאי האקלים המיוחדים בשומרון, כמו גם משחק הגבהים והתצורה הגיאולוגית הייחודית במקום, הצמיחו כאן תעשיית יין נפלאה. מאות דונמים של גפנים מגודלים באזור, בעיקר במקומות הגבוהים, והיינות המיוצרים מהם זוכים בשבחים ובמדליות בתחרויות שונות. המקום הראשון שאני מגיעה אליו הוא מרכז המבקרים והמסעדה ביקב הר ברכה, שאותו הקימו שירה וניר לביא. השניים, כמו רוב התושבים כאן, הגיעו מאזור המרכז, היא מרמת גן והוא מכפר סבא, והתאהבו במקום. הנוף ההררי כאן צבוע בירוק עז, מחוץ למסעדה שני סוסים מלחכים עשב רענן. והשקט. כמה יפה כאן.  

שירה וניר הגיעו לכאן לפני 17 שנה, ולפני 10 שנים החלו לעסוק בתיירות על ההר. השניים נטעו כרמים באזור, בייחוד במרומי הר גריזים, והחלו לייצר יין משובח. ניר מספר שהוא מרגיש פתוח לכל העולם, וכל העולם אכן מגיע לכאן - תיירים מחו"ל ומהארץ. "המחסומים נפלו, והרבה אנשים החלו להגיע לכאן ללא פחד", הוא מספר, "הם מבינים שאנחנו אנשים רגילים שפשוט חיים כאן, מתפרנסים ואוהבים לחיות וליהנות כמו כולם". תוכלו להגיע לכאן תמיד, גם בימי חול המועד, לטעום יין משובח וכמובן לאכול ארוחה נפלאה במסעדה שבה מוגשים בשרים שמכין ניר. 

שירה וניר לביא. "אנשים לא מפחדים להגיע"

יקב נפלא נוסף, שהוא אחד המצליחים בשומרון, הוא יקב טורא שביישוב רחלים. ורד וארז בן סעדון שתלו בהר ברכה 20 דונמים של כרמים, ובהתחלה מכרו את התוצרת ליקב גדול בארץ. לפני עשור, מספרת ורד בגאווה, החליטו לפתוח יקב משלהם והיום הם מייצרים 80 אלף בקבוקים בשנה והללו זוכים לשבחים רבים ונמכרים בארץ ובחו"ל. הענבים גדלים בהר ברכה, בגובה 850 מטר מעל פני הים, וזו גם הסיבה לכך שבני הזוג קראו ליקב שלהם טורא, שהוא הר בארמית. כשתגיעו לבקר כאן תקבל אתכם ורד ותוביל אתכם לשולחן ישיבה ארוך ומפואר, החבוי במעמקי אוהל צבאי ששימש למגורי המתנחלים הראשונים שהגיעו לכאן. 

ורד בן סעדון. "המקום הזה הוא התיקון שלי" 

סיפור חייה של ורד, שחגגה 40 השנה, יכול למלא שלושה ספרים - היא נולדה בהולנד לאבא יהודי ולאמא הולנדית, סבתה מצד אבא היתה ניצולת שואה, אך סבתה מצד אמה ודודיה סייעו לנאצים. אמה, היא ואחיותיה עלו לארץ ועברו גיור. ורד אומרת לי שזה התיקון שלה לעובדה שבני משפחתה מצד אמה סייעו לנאצים, ואני מרגישה איתה את מה שהרגשתי במשך כל הביקור - שיש לי עוד הרבה מה לשמוע, להכיר, להבין וללמוד.

מעיין עמשא. מקום קטן וקסום

בדרכנו חזרה עוצר ספי, הנהג המקסים שליווה אותי כל הדרך, במעיין עמשא - מקום קטן וקסום לצד עץ תאנה ושיחי חרדל המשוויצים בפריחתם הצהובה. "את רואה שיפה כאן? תכף תראי, נעבור ברמזור היחיד בשומרון, בצומת גיתאי. את זה אני בטוח שתזכרי", הוא צוחק. ואני מבטיחה לעצמי לשוב לכאן בקרוב. בקרוב מאוד. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו