לאארון שורמן היה לכאורה מסלול חיים מתוכנן. כבן למשפחת חוואים מאיווה, התאים בצעירותו בדיוק לנוסחה הקלאסית לנער חווה מהמערב התיכון של ארצות הברית: הוא טיפל בשדות התירס, בתיכון היה ספורטאי בכל תחום אפשרי, והוא התגייס לצבא כדי לממן את התואר שלו. אבל אז, בגלל מזל או המערך המסוים בו הסתדרו הכוכבים (אמירה שהוא מרבה לחזור עליה), ההצבה שקיבל, שינתה את מסלול חייו.
בסיום הטירונות שלו, שורמן (48) קיבל הצבה לפיקוד החלל (שממש לאחרונה הפך רשמית לזרוע השישית של הכוחות המזויינים של ארצות הברית) בקולורדו. שורמן תהה לתומו אם הוא עומד להיות אסטרונאוט, אבל בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, ההתמחות של פיקוד החלל (שאז היה בסמכות חיל האוויר האמריקני), היתה בעיקר לוויינים. ואז פרצה מלחמת המפרץ הראשונה.
שורמן, בהיותו "צעיר", הוצב דווקא לנהל לווין ישן. אבל לאותו לווין ישן, דווקא בגלל ההפרדה הנמוכה של צילומיו, התגלתה תכונה שימושית מאוד וכזו שהשפיעה מאוד על ישראל במלחמה: זיהוי סקאדים. האיכונים שהגיעו מהלוויין שעליו פיקד, הועברו לסוללות טילי ה"פטריוט", שיירטו את הסקאדים כאן בישראל, כך שלשורמן היה ממש חלק פעיל בהגנה על ישראל במהלך המלחמה. שורמן בעצמו הביא ליירוט של שלושה סקאדים. "עד היום נחה לי חתיכת מתכת מעוותת שהייתה חלק מהשלד של הסקאד על השולחן כמזכרת", הוא מספר.
בסיום המלחמה ובשל הצטיינותו היה שורמן אמור להישלח לקורס קצינים. אלא שבצבא ארצות הברית קצינים צריכים להיות בעלי תואר ראשון, ולכן שורמן חזר הביתה, ונרשם לאוניברסיטה של צפון איווה, שם למד ניהול מערכות מידע. שם אגב, גם נחשף באופן רציני לתכנות, אבל כמו שהוא מעיד על עצמו – הוא אף פעם לא היה מתכנת מוכשר.
כמו כל סטודנט, שורמן היה יוצא מדי פעם לשחרר קיטור ולשתות בירה. ערב אחד הוא ישב בבר בסדר פולס, העיירה של האוניברסיטה. ברשותו היה כרטיס אשראי חדש עם מסגרת של עשרת אלפים דולר, ובהחלטה של רגע ובתמיכת מי שישב לידו, החליט שהוא קונה את הבר שעמד להיסגר. שורמן הציל את המקום והבר הקטן הפך לפרנסה שלו בזמן הלימודים. הוא עבד ולמד, ועד כה, לא היה לו שום קשר כמעט לתחום שהפך להיות הצלחת חייו. ושוב, הכוכבים או השגחה עליונה, התערבו.
לילה אחד, לגמרי במקרה, הוא שוטט במעונות וגילה שחבר שלו למעונות "חורש" על משחק מחשב בשם "ווינג קומנדר". ווינג קומנדר, למי שלא מצוי בעסקי המשחקים – הוא סימולטור טיסת חלל ואחד המשחקים הקלאסיים ביותר של כל הזמנים. שורמן ניסה אותו בעצמו, והתמכר לעולם משחקי המחשב.
עטיפת המשחק הראשון של שורמן // צילום: יחסי ציבור
"מתי תמצא עבודה אמיתית?"
אחרי ששקע עמוק לתוך עולם משחקי המחשב, שורמן הציע לחבר מהתיכון לקחת את תזרים המזומנים שהיה לו מהבר, ושביחד, יפתחו משחק מחשב. שורמן, שכיום החברה שלו שווה מיליארדים, מספר בחיוך שהוריו, אז אי שם באמצע שנות התשעים לא אהבו את הרעיון.
שאלנו אותו איך הם הגיבו. "זו הפעם היחידה שראיתי את אבא שלי קרוב לבכי", ענה שורמן. עוד הוא מספר בחיוך, שאמא שלו, באחד מחגי ההודיה כמה חודשים לפני שחברת המשחקים שלו יצאה להנפקה בשווי של שני מיליארד דולר, עוד שאלה אותו: "כן, אבל מתי תמצא עבודה אמיתית?". אבל לא נקדים את המאוחר.
באותה תקופה, אחת מסוגות המשחקים המצליחות ביותר היתה משחקי סימולציה. בתחילה חשבו השניים לפתח משחק ניהול פארק שעשועים, אבל זנחו את הרעיון עם צאתו של "רולר קוסטר טייקון". השניים היו קצת אובדי עצות.
ואז, בביקור של שורמן בקזינו בווגאס, הוא גילה משהו. בקזינו, לצד מכונות הימורים מכניות, היתה מכונה אחת, דיגיטלית, עם מסך LED צבעוני (כיום רוב המכונות בקזינו הן כאלה, בשעתו הדבר נחשב לחידוש). עוד במכונות האלה היו חמישה גלגלי סמלים במקום שלושה, ורעיון חדשני של סיבוב בונוס, שכמובן, לא אפשרי במכונות גלגלים מכניות. שורמן ראה - ונדלק.
הרעיון המקורי של שני החברים מהתיכון היה ליצור משחק ניהול קזינו, שבניגוד לנושאים אחרים עוד לא היה בשוק. הרעיון היה שהשחקן יכול להתיישב בעצמו בשולחנות בקזינו "שלו" ולשחק. הם עיצבו משחק מכונות בתור התחלה. המשחק היה כל כך טוב, שהם החליטו להוציא אותו כמשחק נפרד.
בהתחלה, חברת הצעצועים הגדולה "הסברו" גילתה עניין בהפצת המשחק, אבל כיוון שהיה מדובר בהזנק צעיר ונטול שם, חברת הצעצועים קיבלה רגליים קרות. בסופו של דבר, רשת חנויות ציוד משרדי בשם "אופיסמקס", הזמינה מהשניים עשרת אלפים עותקים למכירה בתקופת חג ההודיה, שנחטפו כמו לחמניות חמות. הקהל שלהם, באופן משעשע, היה בעיקר נשים מבוגרות שרצו לקבל על המחשב שלהן את החוויה מאולמות המשחקים בווגאס.
המשחק שלהם הפך להיות מספר אחת בעולם, והחברה גדלה במהירות בסוג של סיפור סינדרלה – שני חבר'ה מעיירה קטנה במערב ארצות הברית, השתלטו על תחום משחקי המזל כשהם עוקפים ענקיות משחקים גדולות ומבוססות כמו "אלקטרוניק ארטס", חברת המשחקים הגדולה והחזקה בעולם גם היום.
כמותג משחקים מוכר, החברה שלהם קיבלה גם פנייה להצטרף לשוק האפליקציות של מוצר חדש בשוק דאז – האייפון. עם עליית חנות היישומים בעת הכרזת האייפון הראשון ב-2007, למשחקי הקזינו של שורמן ששווקו תחת המותג Reel Deal, התווספו עוד עשרות אלפי הורדות של המשחק, ויצרו מקור רווח חדש לחברת המשחקים הכבר-לא-כל-כך-קטנה מאיווה. בשלב הזה, אמא של שורמן כבר לא תהתה מתי ישיג עבודה "אמיתית".
שורמן במפגש החברה שלו בתל אביב, בשבוע שעבר // צילום: יוסי זליגר
חיבור תל אביבי
במקביל, במסגרת מגמת התכנסות בתעשיית משחקי הקזינו החברתי, החברה של שורמן, פנטום EFX, נרכשה בידי חברה בולטת בתחום משחקי המזל ומכונות הפינבול בשם WMS. זו, בתורה, נרכשה על ידי חברה גדולה יותר, בשם "סיינטיפיק גיימס".
שורמן המשיך לנהל את החברה שהקים תחת קורת הגג החדשה. בינתיים, רכשה סיינטיפיק גיימס חברה מתל אביב, שייצרה משחק מכונות מזל וכיכבה ברשימות ההורדות של אנדרואיד בשם DragonPlay. פנטום EFX ו-DragonPlay אוחדו לחברה אחת בשם SciPlay, וכך מצא את עצמו בן החוואים מאיווה מגיע לביקור בישראל.
"החיבור שם היה מיידי", אומר לנו שורמן. שתי החברות באו מתוך תשוקה ליצור משחקים שלאנשים כיף לשחק, ושני הצוותים מיד התחברו, גם ברמה האישית, של בירה והבילויים שיש לתל אביב להציע. SciPlay בגלגול הנוכחי רווחית מאוד, על אף שלטענתם, 95 אחוזים מהשחקנים שלהם בכלל משחקים בגירסה החינמית. הרווחים מגיעים מרכישות של כסף וירטואלי ופסילות, וכיום מחזיקה פורטפוליו של שבעה משחקים שונים, שרובם פועלים בפלטפורמות חברתיות כמו פייסבוק.
לנער החווה מאיווה, שהיה אמור בכלל להפוך להיות קצין לוויינים בצבא, שיחק המזל ביותר ממובן אחד, והסיפור האישי שלו הוא בזעיר אנפין, גם סיפור ההתבגרות של תעשיית המשחקים – שהפכה מתעשיה של משוגעים לדבר לתעשיית הבידור הרווחית ביותר בעולם, שמגלגלת מיליארדים, גם כאן בתל אביב.
