השילוביות הבין-זרועית טיפסה לגבהים חדשים, כך אנו מתבשרים היום, עת הרמטכ"ל כוכבי צוטט באומרו: "בשנת 2021 אין סיבה שמ"פ או מג"ד ילכו, ירימו ראש, ולא יראו מעליהם רחפן, כטב"מ או מטוס קרב". על-פניו, זוהי התקדמות חשובה, אך המסר של כוכבי עשוי להיות גם בעייתי. כך לפחות הניסיון לימד אותנו.
אחד מהמקרים הצרובים ביותר בנסיון שלי היה בהיותי מפקד גדוד שריון. באותה תקופה כבר התחלנו לחבר את ה"זרועות", ומצאתי עצמי מתקשר עם "שחקנים" נוספים בשדה הקרב, לרבות אמצעים מוטסים כאלו ודומיהם. באחד הימים פקד אותי האלוף יאנוש בן-גל, מפקד חטיבה 7 המיתולוגי ממלחמת יום הכיפורים. הוא התבונן בחיבוריות שהובלתי באחד התרגילים, ואז, בחיוך ציני אמר לי: "ככה אתה מתכוון לנצח את המלחמה הבאה" .
במחשבה ראשונה נעלבתי מיאנוש. אבל אחרי כמה חודשים, ובחלוף תקריות לא מעטות בגבולותינו ומעבר להם, נוכחתי לראות תופעה שהדאיגה אותי. מפקדי יבשה נזהרו אז (שלא לומר נמנעו) מלהסתער על אויב. הם העדיפו שיבוא אמצעי אווירי וישמיד אותו. המסר היה: "למה להסתכן כשאפשר לעשות זאת חלק ונקי...". אני מאוד הסתייגתי מכך.
תקראו לזה אגו של לוחם יבשתי, שאולי חושש שמישהו גונב לו את ההצגה, אבל בתוכי פנימה הרגשתי שאני במקום לא נכון. שהסתערות היא ערך. והימנעות מהסתערות היא פחדנות. עם הזמן גיליתי שכך האויב רואה אותנו – מפחדים לבוא פנים מול פנים. זוהי פסיכולוגיה בגרוש, אבל יש מאחוריה משהו מהותי.
האמצעים המוטסים והמרחפים למיניהם הם באמת התפתחות חשובה. היא טובה לביטחון השוטף, ומאפשרת להפעיל עוצמות "מעבר לגבעה". אך לעיתים, אין מנוס מלהילחם על הגבעה, ולחצות אותה. ברגל או על גבי זחלים, ולכן, כאשר רוצים להכריע אין שום תחליף. האמצעים המעופפים האלו הם יקרים. יקרים מאוד. והעיסוק בהם דורש לא מעט קשב ומקצוענות. למדתי שכדאי מאוד שמפקד יבשתי יהיה לפני הכל מקצוען בהפעלת הכוח היבשתי. את המגמה המטרידה של עיסוק במסביב ולא במה שמול עייניך זיהיתי במלחמת לבנון השנייה.
בשנת 2006 התגלגלנו למלחמה שתוצאותיה, לבטח היבשתיות, עד היום שנויות במחלוקת. אחת התופעות שזיהיתי במלחמה זו, אז כסגן מפקד חטיבת שריון, היה העדפה של לוחמי יבשה להפעיל מסוקי קרב ומטוסים על פני הפעלת עוצמת האש היבשתית. סלדתי מכך מאוד. לא רק שההמתנה והתיאומים גזלו זמן, זהיתי משהו שנראה היה לי כמו פחדנות. איך יעלה על הדעת, תהיתי, שפלוגת מרכבות עם עוצמת אש אדירה מחכה למסוק קרב שיירה איזה טיל.
התמרון היבשתי לא מכריע בעוצמת טיל מדויק חכם כזה או אחר – התמרון היבשתי הוא מסה שצוברת תאוצה של תנועה ואש, ומביאה איתה תוצאה מבצעית באפקטיביות שנדרשת להתחזק ככל שהקרב מתמשך. ככל שמגיעים לעומק. כאשר מתחילים לחפש את אמצעי הסיוע האלה מהאוויר, תיתכן בעיה של אי הבחנה בין עיקר ובין טפל. לא שאני מזלזל בסיוע הזה, ממש לא, הוא מבורך מאוד. אך מרגע שמפקדי יבשה מחכים למטוס, זה עובד פחות טוב. ויותר מכל, זה פוגע באמון של הכוח ביכולותיו האינהרנטיות להכריע עם מה שיש לו. ויש לו הרבה.
אחד האירועים הזכורים לי מסיפורי קרבות הוא ההחלטה של האלוף אריאל שרון לצאת להתקפה בלילה נתון על מתחמי אום-כתף ואבו-עגילה במלחמת ששת הימים, למרות שהרמטכ"ל רבין הבטיח לו סיוע אווירי, רק שימתין כמה שעות. שרון חשב דקה והחליט לצאת להתקפה באותו לילה ולהכריע את המתחם החזק בסיני, בקרב מופת שלומדים אותו גם בימים אלו במכללות צבאיות, בארץ ובעולם.
בעיניי, אסור לייצר תלות בין יבשה ובין אוויר. שילוביות היא מבורכת, אך ראוי שמפקדי היבשה ידעו להכריע את הקרב בעוצמות שעומדות לרשותם. שיקדישו את מלוא הזמן בחיזוק המקצועיות של הפעלת הכוח היבשתי המשולב, רגלים-שריון-הנדסה. זהו אתגר בפני עצמו, ויש להם עוד הרבה הרבה מה לעשות בנדון. כדאי שנפנים שבקרב היבשה סיוע אווירי הוא בגדר Nice to have, הוא רחוק מלהיות חזות הכל.
הכותב הוא מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק", ו- "כיוון ברור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו