לפני שנתחיל, גילוי נאות – אני לא גיימר. כמות הזמן שאני משקיע בדרך כלל במשחק נמוכה מדי מכדי להקנות לי את התואר הזה, אך אחת לכמה זמן מגיע המשחק שמצליח להשתלט לי על שגרת החיים הטרופה שלא מאפשרת לי למצוא זמן לשחק, ולהחזיר אותי להיות אותו ילד בגיל ההתבגרות שהיה חולם שהשיעור יגמר, רק כדי לרוץ הביתה ולפתוח את הפלייסטיישן.
אז אולי גיימר אני לא, אבל אני בהחלט מישהו שאוהב מאוד לשחק, כזה שהיה מכור למשחקים של PC בשנות ה-90 ולאחר מכן לקונסולות הקדומות מנינטנדו, דרך מגה-דרייב ועד פלייסטיישן 1, 2, 3, וכיום 4. ולמרות שיש לי שלט של קונסולה עדכנית בידיים, בראש, אני עדיין שם במה שקרה אז בגיימינג של הניינטיז. כשהכל היה הרבה יותר פשוט.
היום, בעידן של עולמות פתוחים, עם אינסוף אפשרויות, שלבים ופונקציות מתקדמות – אני מרגיש לפעמים שזה כבד עלי. ולכן גם המון פעמים מצאתי את עצמי מתחיל משחקים סטייל, Fallout נוטש מהר מאוד, ומחכה שיצא משחק פשוט יותר כמו איזה TEKKEN חדש, משהו שלא צריך לבזבז שעות (שאין לי!) רק כדי ללמוד איך משחקים בו, ומאפשר לצלול ישירות אל תוך המשחק כבר בצעד הראשון.
המשחק Doom Eternal
הקלאסיקה מתעוררת לחיים
ואז הוא הגיע: המשחק שמוציא את כל "הזקנים" מהחורים. DOOM (דום) חוזר! אותו ה-Shooter הקלאסי ההוא שסחף את העולם בתחילת שנות ה-90, שהגדיר את הבסיס של כל מה שקרה לאחר מכן מ-DUKE3D , דרך Quake, ועד Unreal.
היופי ב-DOOM הוא שהחוקים היו נורא ברורים ופשוטים - צריך לחסל כמה שיותר שדים ומפלצות, לא למות בדרך יותר מדי, ומדי פעם כשאף אחד לא מסתכל להקיש על IDDQD בשלב שלא מצליחים בשום אופן לעבור.
והנה, 27 שנים מאוחר יותר, וחוץ מווירוס קטלני שתקע אותנו בבית וגרם לכולנו לשחק יותר בפלייסטיישן, השנה הזו מביאה לנו גם את Doom Eternal המשחק החמישי הרשמי בסדרה וההמשך הישיר ל-DOOM של שנת 2016, שנחשב למשחק ריבוט מעולה לסדרה הזו שכאמור התחילה עוד אז בשנת 1993 הרחוקה.
החברה שפיתחה את המשחק היא אותה חברת "ID Software" המוכרת שיצרה את המשחק המקורי בתחילת הדרך, כאשר הם חמושים בחברת Bethesda שמשווקים את המשחק בעולם. לזקנים כמוני שעוד זוכרים את המשחק המקורי, הפעם DOOM מגיע עם גרפיקה מרשימה במיוחד והפקה עילאית שכוללת מוזיקת רקע מעולמות הרוק הכבד שמשתלבת בצורה מופלאה יחד עם הרג חסר רחמים ועולם שכולו שאול מדמם, Undead , מפלצות ושדים.
תנו להרוג בשקט
ב- DOOM Eternal יש 13 שלבים בסה"כ, אך כל אחד מהם יקח לכם הרבה זמן לסיים, כך שמובטח לכם זמן הנאה רב מהקמפיין המלא. עם תחילת המשחק הגיבור חסר השם, או ה-"Slayer" מוצא עצמו בשלב ששמו כבר אומר הכל "Hell on Earth". השדים משתלטים על העולם, ומטרתנו היא להשמיד כמה שיותר מהם, ומכאן העלילה ממשיכה אבל תכלס למי אכפת מהעלילה? תנו לי להרוג פא**נג Demons!
כבר עם תחילת המסע שלנו אנחנו מנסים ללמוד את המשחק ואת השליטה בו, וכמו בכל משחק בימינו, השלבים הראשונים כופים עלינו מעין "טוטוריאל" שחייבים לצלוח אותו כדי להתחיל באמת לשחק, אבל הצורה בה נעשה הדבר מעוררת תהיות. ההסברים שנכתבים על המסך קטנטנים עד כדי כך שלמרות שהמסך שלי הוא 50 אינץ' והספה קרובה אליו מאוד, נאלצתי לקום וללכת מספר פעמים עד המסך כדי לראות מה תכלס היה כתוב שם.
וכן, הראיה שלי בסדר גמור, 6-6 למעשה, ואם מתחשבים באווירה של המשחק אפילו 6-6-6. וכן, אני מבין שאם אמרתי שאני שיחקתי במשחק של 1993 אז כל מי שקורא את השורות האלו חושב שאני זקן מת חצי עיוור... אבל אני לא. באמת, הכיתוב פשוט פצפון ברמה לא הגיונית. מן הסתם העברתי את ההסברים ונתתי למשחק להמשיך והבנתי את מה שהיה צריך להבין בכוחות עצמי.
אחרי שאנחנו כבר בתוך המשחק, אנחנו מקבלים כיאה ל-DOOM, סדרה מרשימה של נשקים - קומבט שוטגאן, סופר שוטגאן, האבי קאנון, משגר טילים, רובה פלזמה, באליסטה, ואת ה-BFG 9000 המיתולוגי. לכל אחד מהם ישנם מספר מצבים (MODS) שונים, שניתן לקבל במהלך המשחק שמקנים לאותו הנשק פונקציות שונות לחלוטין, ובעצם סוג של הופכות אותו לכמה נשקים שניתן לשנות את מהותם שוב ושוב בהתאם לצורך (אם מצאתם ברחבי היקום של DOOM את ה-MODS הרלוונטיים לאותו הנשק כבר).
יש בסה"כ במשחק 13 MODS שונים שניתן להשיג לנשקים שלכם. בנוסף לכלי הנשק, יש לנו מבער שמהרגע שאנחנו משיגים אותו אנחנו יכולים להבעיר את האויבים שלנו, כאשר בעת בעירתם מעבר לפגיעה בכוח שלהם ישנו גם פרס של נקודות ל-Armor שלנו שנזרקות לעברנו בעת הבעירה.
לצד זה, יש לנו שלל כלי תקיפה - החל מרימון או פצצת קרח, דרך אגרוף דם (Blood Punch) וכמובן מסור חשמלי שמתגלה כדבר מאוד הכרחי, בעיקר כשנגמרת לנו התחמושת לנשקים שבחזקתנו.
וזה לא הכל, יש גם את מצב ה- Glory Kill שמתאפשר לנו כשהאויבים נכנסים למעין מצב של הלם לאחר שרוקנו אותם מכוחם לחלוטין, ודואג למלא לנו את מצבורי הבריאות. בכך הוא מהווה מעין Finish קצרצר סטייל מורטל קומבט שאנחנו יכולים לבצע באויבנו המושבעים.
הקרבות עצמם מעולים והם החלק הכי כיף במשחק. הרמה של הלחימה עצמה ותכנון הקרבות גבוהה, כאשר לכל שד יש את האיכויות שלו ואת נקודות התורפה שלו, ועצם למידתם לצד אינספור פעמים בהן אתה מת ומתחיל מהצ'קפויינט האחרון, מהווים בית ספר לשוטרים (Shooterim) מתחילים. תענוג של ממש. הגיוון והשונות בין השדים במשחק הזה, היכולות שלהם ונקודות התורפה שלהם אל מול סט הנשקים שאנחנו יכולים להחזיק בארסנל וכמות התחמושת שיש בסביבה, מאוד מאוזנת, והתענוג הוא צרוף לאחר שמבינים את הראש של המשחק.
מתאמץ להתאים את עצמו לתקופה
עד כאן הכל טוב, אבל אז מגיע השלב בו דור ה-X, ה-Y, ה-Z, וכל מה שבא לאחר מכן מתחילים להשתעמם מ"סתם לירות במפלצות". אז החברים מ-"ID" דאגו להם ל"חפש את המטמון" מורכב, ואולי יש שיגידו מורכב מדי לעיתים (כמוני!).
יש הבדל גדול בין - לחפש את הדרך הנכונה ללכת בה כדי ליצור עניין בו לא יהיה רק ירי רצוף לאורך כל המשחק, לבין - להסתובב חצי שעה ולא להבין לאן אתה אמור ללכת, רק בשביל למצוא איזה קיר טיפוס נסתר, עד כדי כך שאתה נאלץ בסוף כמו עלוב לפתוח Youtube ולחפש Walkthrough לשלב שאתה נמצא בו כדי לגלות לאן ללכת. אם הייתי רוצה לשחק בקווסט, הייתי רוכש אחד כזה.
אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני לא נהנה מהאתגר, אבל העלילה ועודף השיטוטים אחר מפתח כזה או אחר או קריסטל שהוסלק במקום שרק השד יודע (וגם הוא לא בטוח יודע), לטעמי ממש היו מוגזמים במשחק הזה. טיפ חשוב הוא – השתמשו במפה. אם תנסו להתמצא מבלי להשתמש בה בכלל אתם עלולים למצוא את עצמכם אבודים לפרקי זמן ארוכים במיוחד, ובנוסף לאי מציאת המון המון פיצ'רים משמעותיים להתקדמות ולהשתדרגות במשחק.
רמה לכל מצב רוח (כמעט)
יש לציין שהמשחק למי שלא ממוקצע במשחקי (First Person Shooter (FPS, לפחות לא של אלו שיצאו בשנים האחרונות, הוא קשה בבסיסו. ועל פניו אין בכך כל רע, אתגר כאמור הוא משהו טוב, אבל לצד העובדה כי בהחלט ישנה אפשרות לבחור רמות קושי למשחק, נראה שגם הרמה הכי נמוכה:“I’m too young to die” לא באמת קלה במיוחד.
על אף שעל פי המשחק עצמו היא משולה ל-“Easy” שאנחנו מכירים ממשחקים אחרים, אני הייתי אומר שעבור אלו שלא שיחקו ב-Doom 2016, רמה זו תהיה הרבה יותר קרובה ל-“Medium” ולקומץ מהם אולי אפילו ל-"Hard", כך שאין באמת רמה קלה במשחק הזה לאלו שנמנים עם ה"מתחילים".
הרמות המוצעות בשפת המשחק הן: “I’m Too Young To Die”, “Hurt Me Plenty”, "Ulta-Violence", ו-"Nightmare". מעבר לקרבות עצמם שבאמת פשוט מגיעים לרמת שלמות שלא ראיתי באף משחק FPS מימי חיי, הן מבחינת המחשבה והתכנון מאחורי כל שד ויכולתיו, והן מבחינת סט הנשקים שהולם אותם מנגד, האיזון בין השניים והדרך בה השחקן נאלץ לשנות שיטת לחימה בין קרב לקרב ולעיתים לשנות את שיטת הלחימה תוך כדי אותו הקרב עצמו – מרשימה.
יותר מדי אפשרויות – פחות מדי משחק
אך כאמור, חלק גדול ממה שמעבר לאותם קרבות לוקה בחסר או אולי יש להתייחס לכך הפוך – לוקה ביתר. וכאן מגיע השלב בו אנשים כמותי מתחילים להתייאש, יש לנו במשחק: נקודות נשק, סודות, בטריות, שדרוגי חליפה, אתגרים מיוחדים, Mods לנשקים, שדרוגים ל-Mods של הנשקים, תורות נוספים, וזה רק חלק מהדברים שניתן לפגוש בדרך.
בנוסף, לכל אחד יש התאמה וקסטומיזציה מיוחדת משל עצמו, וזה עוד כשלא הזכרתי את התחמושת, שיקויי הבריאות וערכות העזרה הראשונה, שריון, צ'יטים, סלייר גייטס, מפתחות, כל מיני בובות מוזרות ופרטי אספנות שניתן למצוא בדרך ועוד ועוד. פשוט יותר מדי מהמסביב, ולפרקים - פחות מדי מהעיקר.
חוויה כללית
מבחינת נראות וסאונד - הגרפיקה מעולה על אף שנתקלתי לא פעם באיזה באג מוזר למשל כשעשיתי Dash אל עבר דלת שבדיוק נסגרת ומצאתי את עצמי תקוע בלימבו לעד בתוכה כשהיא לסירוגין מופיעה ונעלמת והמשחק לא יודע לזהות מה קרה שם עד שאני נאלץ להתחיל מהצ'קפונייט האחרון בעל כורחי.
מלבד זאת הנראות פשוט מדהימה - לא פחות! וניתן בהחלט להצליח להתחבר לעולם שניסו לייצר עבורנו – גיהנום עלי אדמות. ב-"ID" לא חששו להיכנס לכל הקלישאות של שדים מכונפים ושטנים, חלקם כפסלים סביבתיים, חלקם כשדי ענק שנמצאים ברקע ולוקחים חלק בהשמדת העולם, חלקם גם נלחמים בינם ובין עצמם, זאת לצד פרטים מורבידיים יפיפיים - ידיות בצורות של שלדים בדלתות ובשערים, וסמלי פנטגרם בכל פינה, דבר שיכל להיות מגוחך בכל סיטואציה אחרת אבל דווקא במשחק הספציפי הזה - השתלב בצורה מופלאה.
הבולט מכל השדרוגים לאקשן במשחק לפחות עבורי היה דווקא הסאונדטרק העוצמתי של המשחק שמתלבש כמו כפפה על בלאדפאנץ', ובתור חובב מטאל מושבע מאוד התרגשתי לגלות שאותה "מקהלת גיהנום" הורכבה בין השאר מאנשי להקות המטאל -"Static X", "Black Crown Initiate", ו-"Aborted" המעולות. המוזיקה במשחק הזה משמעותית ביותר ומהווה חלק בלתי נפרד מהאקשן חסר הגבולות והאלימות הקיצונית שמחייבת משחק מסוג זה. שאפו.
מבחינת ה-Multiplayer, יש כאן הזדמנות לשחק נגד 2 חברים נוספים כאשר ניתן לבחור בין לשחק בדמות הסלייר או לשחק בדמויות של השדים עצמם! אבל אני חייב לציין שאני התרכזתי בעיקר בקמפיין עצמו ובמשימות וניסיתי כל אותה העת להשוות בעיקר למשחקי העבר בסגנון שהתרכזו בקמפיין של שחקן אחד.
בשורה התחתונה
אז כן, DOOM נפלא. באמת משחק מרשים ועל פניו הוא אחד המשחקים היותר מהנים שיצא לי לשחק מזה זמן רב. מעבר לנוסטלגיה לעבר הוא מביא גם את ההווה והעתיד של ה-FPS למקסימום. החוויה? ממכרת. האקשן? סוחף. בגדול מה ש-MK11 עשה למשחקי המכות כשלקח אותם צעד קדימה שלא ניתן לחזור ממנו חזרה, כך גם DOOM עושה ל-FPS.
ולמרות כל זה, יש למשחק גם לא מעט חסרונות: הכיתוב הקטנטן וההסברים המשונים, העלילה הלא באמת מעניינת שמתאמצת יותר מדי לספר סיפור שלאף אחד לא ממש אכפת ממנו. הסיבוכים המיותרים, המבוכים האובר-מורכבים והניסיון להביא את השחקן למקום שהוא משחק מסוג אחר ש-DOOM מתיימר לפתע להיות – שפשוט מיותרים.
DOOM צריך להיות על טהרת הפשטות. זה לא אומר שזה אמור להיות משחק דבילי, גם ל-FPS פשוט אמור להיות תחכום מסוים, כדוגמת האיזון המעולה של השדים השונים אל מול הנשקים המוצעים, המכניקה של הלחימה, החישוב המדויק של מצאי הנשקים אל מול האוייבים, וכן חלק קטן מאותם "פאזלים" שצריך לפתור בדרך שדווקא היו מהנים ולא התישו.
אבל כשאנחנו מגיעים למצב פעם אחר פעם שאנחנו שוברים את הראש לאן צריך ללכת ובסוף מגלים שזה משהו שנסתר מהעין בצורה שלא היה ניתן לנחש, ושבמשך חצי שעה הסתובבנו סביב עצמנו ולא ירינו בכלום במשחק שהוא Shooter? האשמה היא לא עלינו השחקנים, אלא על יוצרי המשחק. תנו לשחוט שדים בשקט.
ציון: 8/10
