עוד חוזר החיסול

Ghost Recon: Wildlands. עולם גדול, אכזבה גדולה

סיפורו של ברון הסמים הקולומביאני פאבלו אסקובר ממשיך להיות תופעה תרבותית. עשרות ספרים, סרטים וסדרות, כולל המפורסמת שבהם, "נרקוס", גוללו את מעלליו של אסקובר, אבל משחק מחשב על אסקובר עדיין לא נעשה. נכון, דמותו הופיעה באחד ממשחקי "היטמן", שם באחד השלבים היה צריך לחסל אותו, אבל המשחק החדש בסדרת טום קלנסי, Ghost Recon: Wildlands, הוא הראשון שמביא עלילה שלמה בהשראתו של אסקובר, על אף ששמו ודמותו לא מוזכרים במשחק אפילו פעם אחת.

Wildlands לוקח אתכם הישר אל ערבות בוליביה. הקרטל המקומי, "סנטה בלאנקה", שם לעצמו מטרה: להפוך את בוליביה ל"נרקו-סטייט", מדינה שחיה על יכולת הייצור וההפצה של קוקאין. המנהיג של סנטה בלאנקה הוא דמות אימתנית בשם "אל סוואניו", הר אדם שרירי ומקועקע, שמודה כבר בפתיחת המשחק שהוא אחראי להרג של אלפי גברים, נשים וילדים, וכי לא יעצור עד שיהפוך את בוליביה למדינת כל מכוריה. במשחק אתם מגלמים את "נומאד", לוחם עילית של יחידה סודית של ה-CIA, שיחד עם הצוות שלו נוחת בבוליביה כדי לפרק את סנטה בלאנקה מהיסוד ולנטרל את סוואניו.

עולם עצום ויפהפה

הקשר הישראלי

אז גיבור מושמץ כמו אסקובר יש, וכמו שהקרטל של אסקובר קרס, כדי להפיל את סנטה בלאנקה נומאד חייב לערער את תשתית הארגון מהיסוד. תחת סוואניו יש ארבעה "ראשי חטיבות": ייצור, ביטחון, השפיה והברחה. מתחת לכל ראש חטיבה יש 4-5 בוסים, לכל אחד מחוז משלו, וכדי להגיע לראש החטיבה עליכם לטפל בבוסים שלו קודם לכם. הבוסים האלו, אגב, אומנו על ידי מפקדים לשעבר במשרד הביטחון הישראלי, על פי המשחק כמובן.

מתחת לכל ראש חטיבה יש 4-5 בוסים, לכל אחד מחוז משלו, וכדי להגיע לראש החטיבה עליכם לטפל בבוסים שלו. הבוסים האלו, אגב, אומנו על ידי מפקדים לשעבר במשרד הביטחון הישראלי, על פי המשחק כמובן

העולם של Wildlands הוא עצום, אולי העולם הפתוח הגדול ביותר שנעשה בשנים האחרונות. כל מחוז הוא ענק, וכדי לבדוק את גודל העולם עשינו בדיקה ו"נסענו" עם רכב מקצה אחד של המפה לקצהו השני, דרך הכבישים הראשיים לקח לנו 15-20 דקות. ההעתק של בוליביה הוא עוצר נשימה: פסגות הרים מושלגות לצד עמקים ירוקים, נהרות עצומים לצד שטחים כפריים נרחבים. כך שלכאורה, הכל מוכן בשביל משחק אקשן אמיתי. אבל רק לכאורה.

"לא הרגנו אותו כבר?"

אם נצטרך לתאר את Wildlands במילה אחת, היא תהיה "כאוס". גם לטוב, אבל לרוב זה רע. כבר בתחילת המשחק אתם נזרקים הישר אל משימה עיקרית ראשונה, בלי שום "טוטוריאל" או הדרכה ראשונית. זה אתם, הנשק, הצוות הווירטואלי ועולם ענק שאין לכם מושג מה לעשות בו.

אחרי גישושים לא קצרים הבנו את השיטה: צריך "לנקות" מחוז אחר מחוז עד שמגיעים לבוס הגדול, שנטרול שלו מקרב אותנו לסוואניו. בכל מחוז שיטת העבודה היא זהה: ראשית יש לאסוף מודיעין (נקודות עניין, מסמכים, מיקום כלי נשק ומיקום משימות צדדיות וראשיות), ואחר כך צריך להתחיל במלאכת המשימות, עד שמחסלים, או לוכדים, את הבוס של המחוז.

מנגנון קרב המגע סתמי ומאכזב מאוד

בהתחלה זה מהנה ומאתגר: המשימות מעניינות, מנגנון שדרוג היכולות מתגמל, המשימות הצדדיות נחמדות, וגם איסוף המודיעין מהנה למדי, כשאתם מתחילים מחוז חדש מאפס בלי בדל של מידע. עכשיו, קחו את השיטה הזאת, ותכפילו אותה ב-10. זה מספר המחוזות שאתם צריכים לעבור, ומספר הפעמים המינימלי שאתם צריכים לחזור על אותן פעולות, כדי לעמוד בדרישת הסף המינימלית כדי להגיע לסאווניו (לחסל לפחות שני ראשי חטיבות). אם תבחרו לחסל את כל ראשי החטיבות, תקבלו בתמורה משימות שחוזרות על עצמן לעייפה בכמעט 20 מחוזות. זה מעייף, זה מתיש, וזה כבר לא מהנה במיוחד.

התחושה היא שגם מפתחי המשחק הבינו בעצמם שלדרוש מאיתנו השחקנים לחסל את כל התשתית של סנטה בלאנקה כדי להגיע לסוואניו זו מטלה מפרכת, ולכן פתחו את האפשרות להגיע אליו אחרי שניטרלנו רק שני ראשי חטיבות. אבל אז מה קורה? מבלי לעשות ספוילרים, יוצא מצב שבו העלילה המרכזית השתנתה בצורה מהותית בסיום המשחק, אבל אתם ממשיכים לרדוף אחרי הבוסים וראשי החטיבות כאילו כלום לא קרה. זה לא אמין ובעיקר משגר זלזול כלפי השחקנים. הדבר הנכון לעשות היא להפחית במספר הבוסים ולבנות את המשחק כך שכל תשתית הארגון צריכה להימחק כדי לגרום לסוואניו לצוץ.

יוצא מצב שבו העלילה המרכזית השתנתה בצורה מהותית בסיום המשחק, אבל אתם ממשיכים לרדוף אחרי הבוסים וראשי החטיבות כאילו כלום לא קרה. זה לא אמין ובעיקר משגר זלזול כלפי השחקנים

ריאליזם זו מילה גסה

אז העלילה של Wildlands מעניינת והיא מסופרת באמצעות קטעי וידאו משובחים. אבל כל המסביב, כאמור, משדר בלאגן אחד גדול: הנהיגה והטיסה ברחבי העולם הן בלתי נסבלות. כלי הרכב קשים לשליטה וכלי הטיס בלתי אפשריים לתמרון; העולם העצום, שמורכב ברובו בנוף הררי, מתגלה כתפאורה יפה ותו לו, שכן אתם תגלו שטחים עצומים שפשוט אין לכם מה לעשות שם; אינספור באגים "מקשטים" את המשחק (כבר בשעה הראשונה "נתקענו" על צוק באזור הררי בלי יכולת להשתחרר, וזה חזר על עצמו כמה פעמים בהמשך).

בכלל, ריאליזם זו מילה גסה ב- Wildlands. מנגנון הירי, הנהיגה, הדיאלוגים, המשימות, ואפילו קטעי הרדיו ברכב ודקלומים של האויבים – כולם חוזרים על עצמם בתדירות שתתקשו לעקוב אחריה. Wildlands הוא משחק "ארקיידי" מאוד: בהרבה חלקים זה דווקא טוב, כי זה מאפשר להתמקד באקשן. זה טוב כשאפשר להזמין רכבים מבני הברית המורדים בלחיצת כפתור; זה רע כשאתם כבר יודעים בעל פה איך לגשת לכל משימה כי כבר עשיתם אותה אולי 15 פעם.

מנגנון הירי לא ריאליסטי בעליל

מנגנון הירי השאיר אותנו ברגשות מעורבים. מצד אחד, ברגע שאתם מכוונים את הרובה, אתם יכולים להגדיר את המבט מגוף שלישי לגוף ראשון; מצד שני, יש חוסר ריאליסטיות משווע בירי, ואתם לא תרגישו שום הדבל בלי כלי נשק אחד לאחר. כך למשל, יש 15 סוגים של נשקי סער, ואפס הבדלים בין כולם. ירי הוא ירי, הריגה היא הריגה. בנוסף, מה שווה שהמשחק מעודד אותנו להשתמש ב-Stealth (התגנבות), אם מנגנון ה-Takedown, הכנעת האויבים במגע, עלוב כל כך?

ואם כל זה לא מספיק, הסוף של Wildlands הוא, איך נאמר, מוזר מאוד. אין קתרזיס, אין סגירת מעגל, אין קליימקס, ובמצבים מסוימים זה משחק שמסתיים בזמן שהוא בכלל באמצע. כאוס, כבר אמרנו?

הביקורות די קטלו את המשחק והעניקו לו ציון ממוצע מאכזב של 7 (מתוך 10). בנוסף, גם ממשלת בוליביה מאיימת על חברת Ubisoft בטענה שהמשחק משחיר את דימוי המדינה

לסיום, Wildlands הוא משחק בעל פוטנציאל עצום, מהנה מאוד לפרקים, עד הרגע שבו נתקלים במחזוריות המאכזבת ובמנגנונים הלא מלוטשים (נהיגה, ירי). שילוב המולטיפלייר בתוך העלילה הראשית, כמו שנעשה ב-The Division, עובד היטב גם הפעם. אבל הביקורות די קטלו את המשחק והעניקו לו ציון ממוצע מאכזב של 7 (מתוך 10). בנוסף, גם ממשלת בוליביה מאיימת על חברת Ubisoft בטענה שהמשחק משחיר את דימוי המדינה. האמת? הוא גם לא תורם יותר מדי לדימוי של החברה עצמה.