התקדים. הפיטורים של ז'וזה מוריניו ממנצ'סטר יונייטד, יומיים אחרי ההפסד 1:3 לליברפול, שהותיר את השדים האדומים במרחק 19 נקודות מהפסגה, לא צריכים להפתיע את מי שראה העונה את משחקי הקבוצה. יונייטד שיחקה רע, לעיתים מחפיר, ובכל זאת יש אלמנט של הפתעה בהחלטה המתבקשת. כי אחרי עזיבתו של סר אלכס פרגוסון ב־2013, הנהלת ובעלי יונייטד כאילו התעקשו לא להיפרד ממאמנים כל עוד יש משהו לשחק עליו.
מדיוויד מויס הם נפרדו רק בחודש אפריל ורק אחרי שהודח מליגת האלופות, נכשל בכל מפעלי הגביע ואיבד סיכוי לסיים באחד מארבעת המקומות הראשונים. לואיס ואן חאל קיבל מהם שנתיים, הביא גם גביע, אבל ברגע שהקבוצה סיימה את העונה במקום החמישי ומחוץ לליגת האלופות הוא סיים את דרכו, בחודש מאי.
מוריניו אמנם אחראי לפתיחת העונה הגרועה ביותר של יונייטד מאז 1991, אבל מלבד אליפות, שהפכה למשימה בלתי אפשרית, כל האפשרויות עדיין פתוחות בפני הקבוצה. העובדה שהפיטורים הגיעו כבר בחודש דצמבר, משהו שיונייטד לא עשתה בעידן פוסט פרגי, היא הוכחה לכך שהכישרון של הפורטוגלי הוא קולוסאלי ובלתי נסבל.
שחקני היונייטד. שיחקו רע תחת מוריניו // צילום: רויטרס
היכולת. מנצ'סטר יונייטד היא קבוצה עם סטנדרטים. מאמניה נדרשים כמובן לספק תוצאות, והתוצאות האלה צריכות להיות תוצר של דרך וסגנון שעונים על דרישות המועדון ומורשתו. תחת מוריניו, במיוחד העונה, השדים האדומים שיחקו כדורגל שמנוגד לערכי העבר. הגנתי, מעליב, חסר השראה, שום דבר ששווה לקנות בשבילו כרטיס.
יונייטד כבשה הכי מעט מבין שש הגדולות, ספגה הכי הרבה, ואף פעם לא שכנעה שביכולתה לספק איכות, שלא לדבר על בידור. הרבה רגעי שפל השאיר אחריו הפורטוגלי, אבל את הגדול מכולם שמר לסוף. ההפסד לליברפול, במשחק שבו בעטה היריבה 36 פעמים לשער של דויד דה חאה, כבר היה יותר מדי.
הרכש. פול פוגבה אמנם מחק במהירות ציוץ שהביע שביעות רצון מפיטוריו של מוריניו, אבל הרשת תפסה אותו בזמן. מפתיע שהצרפתי ניסה למחוק ראיות, כי יש לו את כל הסיבות לשמוח. פוגבה הוא אחד מ־11 שחקני רכש שהביא מוריניו ב־400 מיליון ליש"ט בשנתיים וחצי שלו בתפקיד, ושלא הצליחו לשדרג את הקבוצה. אפשר להאשים את השחקנים עצמם, על כך שלא ידעו להתמודד עם הלחץ, אבל זה צירוף מקרים לא סביר.
מוריניו מיואש. דאג להביר שלא כל הנוצץ זהב // צילום: אי.פי.איי
פוגבה הרי היה מצוין בגביע העולמי ברוסיה, רומולו לוקאקו לא מפסיק לכבוש במדי בלגיה, וגם אלכסיס סאנצ'ס מעולם לא חווה משבר שכזה. כשלא שיחקו, וזה קרה הרבה, תלה זאת מוריניו ב"החלטה טקטית ומקצועית". אם זה היה מצליח לו, אף אחד לא היה פוצה פה, אבל זה לא עבד. מוריניו קיבל את כל הכלים שביקש, אבל לא ידע איך להשתמש בהם.
ההתנהלות. מהרגע הראשון התקבלה תחושה שמוריניו בא לאולד טראפורד במטרה לסבול. זה אמנם היה חלומו להגיע לשם, אבל הוא דאג להבהיר מייד שלא כל מה שנוצץ זהב. לא היה דבר אחד שסיפק אותו - לא הסגל, לא הקהל, לא קדם העונה, לא התקשורת, לא לוח המשחקים, כלום. גם כשכבר ניצח, התעקש הפורטוגלי להשתמש בהצלחה כדי לפאר את עצמו ולא את הקבוצה. לאוהדי יובנטוס הזכיר את תקופתו באינטר, לתקשורת את כמות האליפויות שלו לעומת יריביו, ולכל מי ששכח את העובדה שתמיד העפיל לשמינית גמר ליגת האלופות. התחושה שהתקבלה כלפי חוץ היא שבשלב מאוד מוקדם זנח מוריניו את העניין בקבוצה שלו, והעביר את כל הפוקוס אליו.
הקהל. בפרפראזה על משפט תוכניות הבישול; "אם רק הייתם יכולים להריח בבית", אז "אם רק אפשר היה לשמוע את התגובות של אוהדי יונייטד", שהסתכמו בפוסטים ובציוצים מרוצים. ולמרות שלמילים ולתמונות האלה אין קול, הן מספיקות כדי להבהיר כמה כבד היה עליהם שיתוף הפעולה הזה. אפילו הזכיות בליגה האירופית ובגביע הליגה הפכו כמעט שקופות, נוכח הסבל שנאלצו לחוות אצל הפורטוגלי בתקופה האחרונה.
פול פוגבה. השמחה שלו מובנת // צילום: Gettyimages
וזה לא היה רק סבל מקצועי, של לצפות בכדורגל מזעזע מדי שבוע, זה היה סבל של לקוח שמרגיש שמרמים אותו. הם משלמים, באים, מעודדים, והאיש שמנהל את העסק שקוע בעצמו ומתעלם מהקבוצה, מהכוכבים, מהשחקנים הצעירים, ובאופן כללי מהסביבה. אז נכון, היו למוריניו אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר מאז עזב אלכס פרגוסון, אבל הוא היחיד שהצליח לתסכל 100% מהאוהדים.
המורשת. הדבר שהכי בלט אצל מוריניו בימיו באולד טראפורד הוא חשיבות המורשת של עצמו. סביר להניח שזה תוצר של משוואה שבחלקה האחד כישלון - הרי אם היה מצליח לא היה צורך להזכיר כמה גדול היה פעם - ונדמה שהמשוואה הזאת הופכת ליותר קשה עבורו. כי עם הפיטורים האלה, הפורטוגלי נשאר היחיד מבין המאמנים הגדולים שעדיין לא סגר ארבע עונות רצופות במועדון אחד. הוא ממשיך להיות זה שמתחיל טוב (למרות שגם היכולת הזאת נסדקה ביונייטד), אבל גם זה שלא מצליח לתחזק את ההצלחה.
הוא לא מסתדר עם כוכבים, רב עם התקשורת, והכדורגל שלו, פעם מתכון לתארים אינסוף, נראה העונה עתיק לעומת זה של מנצ'סטר סיטי ושל ליברפול. קשה לקבוע שאיבד מהרלוונטיות - בכל זאת האיש זכה ביונייטד ביותר תארים מאשר יורגן קלופ בליברפול - אבל אין ברירה אלא לתהות האם למוריניו יש מה להציע לתחום הזה מלבד את הרזומה שלו?
אוהדי מנצ'סטר יונייטד. כמו לקוח שמרגיש מרמים אותו // צילום: רויטרס
הבא בתור. יונייטד הודיעה שהמאמן הבא יגיע רק בקיץ, ועד אז תמנה ממלא מקום זמני. את האימונים יעביר בינתיים מייקל קאריק, כאשר עד המשחק מול קארדיף בשבוע הבא היא מקווה למצוא מישהו שייצב את הספינה. לתפקיד הקצר מועמדים שמות כמו אולה גונאר סולשאר, לורן בלאן, ריאן גיגס ואפילו אריק קנטונה.
לתפקיד החשוב וארוך הטווח יונייטד תנסה להשיג שם גדול, כשהמובילים הם זינאדין זידאן, דייגו סימאונה ומאוריסיו פוצ'טינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
