לאוהדי ספורט מגיע יותר. יותר מרק שידורים ישירים, תקצירים, שעות על גבי שעות של תוכניות אולפן, מהדורות חדשות ואינספור שידורים חוזרים. באופן מפתיע, ומצד שני לגמרי צפוי, מי שהגיעו להבנה הזו לפני כולם הן ענקיות הסטרימינג. וכך, כמו פטריות אחרי הגשם שמבינות את הפוטנציאל הכלכלי והשיווקי, צצות להן סדרות דוקומנטריות על קבוצות כדורגל. יובנטוס ("פירסט טים", שני חלקים, נטפליקס), מנצ'סטר סיטי ("הכל או כלום", אמזון פריים) ולאחרונה סנדרלנד ("עד המוות", נטפליקס) הן חלוצות התופעה.
קבוצות בכירות שנותנות גישה ליוצרים ולצוותי צילום לכל הנעשה במועדון - על פניו זה נשמע נפלא. אין אוהד שלא רוצה לראות מבעד למסתורין שאופף את הקבוצות, להבין מה מניע את המנגנון הזה שנקרא מועדון כדורגל ואיך מתנהל היום האחרון של חלון ההעברות. אבל לסנדרלנד־"עד המוות" ולדומותיה יש בעיה אחת מרכזית - היא עוקבת אחרי מה שקרה בעונה שעברה. ואוהדים, מה לעשות, חיים משבת לשבת, ככה שלמי יש זמן עכשיו להתעסק בצרות ישנות?
הסצנה שפותחת את הסדרה היא תפילה המונית בכנסייה להצלחתה של סנדרלנד בעונת 2017/18 בצ'מפיונשיפ. תפילה שכמובן לא נענית, כי היום החתולים השחורים כבר טרודים במאבקי העלייה של הליגה השלישית. במילים אחרות, כל מה שהסדרה נשענת עליו ועוקבת אחריו - הסיפור הספורטיבי של העונה - כבר ידוע מראש. כל משחק או בחירה, דרמטיים ככל שהיו בשעתם, נראים חסרי חשיבות בצפייה כיום.
אז למה כן לצפות בסדרה הזו? קודם כל בגלל הצילום. זה כל כך מרענן לראות כדורגל באופן שונה מהזוויות הקבועות שאנחנו רגילים אליהן. צילומים מגובה הדשא, מצלמה שעוקבת אחרי שחקנים רחוקים מהכדור, התמקדות במאבקים פיזיים, בהבעות פנים, בתגובות ולא בפעולות. וכמובן, חגיגות שערים של האוהדים, לא של השחקנים.
והאוהדים הם כמובן סיבה מרכזית. כי בניגוד לשחקנים לאנשי המועדון (מרטין ביין בתפקיד ראשי), שבוחרים בקפידה כל מילה מול המצלמה ומשחקים את המשחק כמו מתמודדים בתוכנית ריאליטי, האוהדים הם הדבר האמיתי (וגם כריס קולמן החביב). אין להם פילטר מול העדשה. להפך, הם פורקים את התסכול שלהם באופן אותנטי, וזה תסכול עמוק. כי בסנדרלנד שבצפון־מזרח אנגליה כבר אין ממש במה להתגאות. לא במכרות, לא בנמל, ועכשיו גם אצטדיון האור, שעד לא מזמן היה עבורם כמו מגדלור באפילה, הפך להיכל של ייאוש.
הטרגדיה האמיתית פה היא של האוהדים, שאחרי עשר שנים בפרמייר ליג רואים את המועדון ואת הגאווה שלהם טובעים בלב הים והם נשארים על הסיפון. עד המוות. "זה כמו להיות בזוגיות מחורבנת", מסבירה אוהדת בפרק הראשון, "הוא כל הזמן בוגד בך ואת יודעת שאת צריכה לעזוב אותו, אבל את נשארת". ואיכשהו, למרות כל המהלומות שהם סופגים לאורך הדרך, עדיין נשארת בהם תקווה כנה שיום אחד הם יחזרו לליגה הבכירה.
אם אכן צפיתם והרגשתם שיש כאן הבטחה שלא מומשה, ובמקרה אתם חובבי פוטבול (וגם אם לא), כדאי שתבדקו את "Last Chance U", על סיפורה של תוכנית הפוטבול הייחודית של קולג' המכינות איסט מיסיסיפי (נטפליקס, עונה 1 ו־2). אולי תמצאו בה את מה שהיה חסר לכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
