השחקן. זה לא סוד שפאביו קוואליארלה חלם להיות אגדה בנאפולי. שם הוא נולד, שם הוא חתם ב־2009 תמורת 18 מיליון יורו, ושם החלום הזה הפך לסיוט חייו.
רפאלה פיקולו, שוטר מקומי ומעורער בנפשו, התחזה לחברו הטוב ולמעשה היה אויבו הגדול. בעילום שם האשים פיקולו את קוואליארלה בפדופיליה, בסחר בסמים, בשת"פ עם המאפיה המקומית, ואף שלח מכתבים לאביו של השחקן ולבעלי הקבוצה, אאורליו די לאורנטיס. בלי הרבה ברירות, קוואליארלה עבר ליובנטוס כדי לשרוד, וברגע אחד הפך לשנוא נפשם של הנאפוליטנים.
"הייתי צריך לברוח מהבית שלי כדי שאוכל להמשיך", סיפר בחלוף השנים, ואין ספק שהמשיך. ביובה זכה בשלוש אליפויות, אחר כך חצה את הכביש לטורינו ומ־2016 הוא בסמפדוריה. ועדיין, היה זה רק בפברואר 2017 ואחרי שבית המשפט גזר ארבע שנות מאסר על פיקולו, שקוואליארלה המשיך הלאה. גם אוהדי נאפולי הפנימו מה קרה, ובמשחק מול קורטונה הרימו שלט עם הכיתוב: "בגיהינום שעברת מגיע לך כבוד. אנחנו נחזור להתחבק, פאביו, ילד של העיר".
בשבת הקרובה הפוטנציאל לחיבוק הוא ענק. נאפולי תארח את סמפדוריה למשחק שאליו יגיע קוואליארלה אחרי שהשווה את שיאו ההיסטורי של גבריאל בטיסטוטה עם כיבוש ב־11 מחזורים רצופים. אם ישבור את השיא דווקא מול נאפולי, הקבוצה שבה חלם להיות אגדה, אוהדיה יהיו הראשונים לשמוח ולחבק את בן ה־36, שהפך לכזה גם בלעדיה.
הקבוצה. בדפי ההיסטוריה חסר העמוד שמסביר מה הוביל חבורת שכנים מפרבר בבואנוס איירס לקרוא לקבוצה שהקימו ב־1935 "דפנסה אי חוסטיסיה" (הגנה וצדק). לא מדובר במניעים פוליטיים, גם לא גיאוגרפיים, כנראה רעיון שמישהו העלה והשאר אהבו. מה שכן ידוע הוא המקור לכינוי הקבוצה. "HALCON" היה השם של חברת האוטובוסים שהחזיק הבעלים ושהסיעה אוהדים למשחקי חוץ, צבעה היה ירוק־צהוב וכך נולדה הקבוצה עם השם ושילוב הצבעים הכי מיוחד בארגנטינה.
העונה היא מאיימת להפוך גם לסיפור הכי מיוחד. מי שהחלה לשחק באופן מקצועי רק ב־1978, היתה ב־2014 לראשונה וליחידה שהתחילה את סולם הכדורגל הארגנטינאי בשלב התחתון וטיפסה עד לליגה הבכירה. אחרי ארבע עונות של הצלחות מינוריות ודשדוש במרכז, דפנסה אי חוסטיסיה חווה את העונה הגדולה בתולדותיה. עם התקציב הכי נמוך בליגה, מאמן בן 38 שהיה עוזרו של חורחה סמפאולי וסגל אלמוני לחלוטין, היא היחידה שעדיין לא נוצחה העונה ומחזיקה במאזן הספיגות הנמוך ביותר.
אחרי ניצחונות היסטוריים על ריבר פלייט וסן לורנסו, היא מדורגת שנייה במרחק שלוש נקודות מהמוליכה ראסינג, שאותה תפגוש במחזור הסיום. אולי אם תעשה היסטוריה ותזכה באליפות, השם שלה יקבל סוף־סוף משמעות: עשתה הגנה, וזכתה בתואר בצדק.
המשחק. שלוש ליגות ו־58 מקומות הפרידו בין ווסטהאם יונייטד לווימבלדון AFC כשאלה נפגשו בסיבוב הרביעי של הגביע האנגלי בשבת. זה פער גדול מאוד, אבל גם הוא לא מיטיב לתאר את התהום שמפרידה בין הקבוצה במקום העשירי בפרמייר ליג לבין נועלת טבלת ליג 1, כי מאז 2002 ווימבלדון הזאת צועדת בגאווה נגד הזרם. באותה שנה מקבלי ההחלטות החליטו להעביר את המועדון למילטון קיינס הסמוכה, והאוהדים הפגועים יצאו למסע להצלת זהות קבוצתם האהובה. הם הקימו קבוצת אוהדים, בחנו 290 שחקנים והרכיבו חבורה צנועה, שהחלה את דרכה בליגה התשיעית.
העסק החל לתפוס, ובמרוצת השנים טיפסה ווימבלדון החדשה שש ליגות, עד שהתמקמה בזו השלישית. המפגש מול ווסטהאם העשירה היה הראשון שלה בסיבוב הרביעי של הגביע מאז הוקמה מחדש, והוא נכנס ישירות לצמרת ההישגים. ניצחון 3:4 אמנם לא נוצץ כמו הזכייה של ווימבלדון הקודמת בתואר אחרי ניצחון על ליברפול ב־1988, אבל היה זה ניצחון שהוכיח שאפשר אחרת.
הגול. השער של קונראד ליימר, דרדלה לרשת של דיסלדורף, היה הראשון העונה של קשר רד בול לייפציג. וזה לא מפתיע כלל, בטח כשמביאים בחשבון שהגול הזה נעל מחזור של 37 כאלה - ממוצע של יותר מארבעה למשחק, ושיא עונתי בבונדסליגה.
עבור הגרמנים מדובר בגשמי ברכה, כי כשהם נדרשים לשווק את הליגה שלהם, הדבר הראשון שיגידו זה שגולים יש שם, ובשפע. ובאמת, כל הקבוצות מקדשות את הכדורגל ההתקפי והיצירתי, שמות אותו בעדיפות ראשונה ומבינות את כוח המשיכה שלו.
לא במקרה הבונדסליגה היא הפורייה ביותר מבין חמש הליגות הבכירות (3.04 גולים למשחק), זו שמספקת הכי פחות תוצאות 0:0 (רק שמונה ב־171 משחקים העונה) והכי הרבה שחקנים שהגיעו העונה לעשרה שערים (שמונה). ואולי הדבר הכי חשוב, שמאפשר את המבול, זה שיש תמורה להבקעה. דורטמונד ראשונה במספר שערים ובטבלה, באיירן שנייה ושנייה בהתאמה, מנשנגלדבאך שלישית ושלישית, והמסקנה ברורה - בגרמניה, הגולים טובים לכולם.
