שימו רגע בצד את אברם גרנט. כשמנצ'סטר יונייטד וצ'לסי נפגשו ב־2008 לגמר ליגת האלופות הכל־אנגלי הראשון אי פעם, היה בדבר היגיון מסוים. היו שם כריסטיאנו רונאלדו ופרנק למפארד, פרגוסון ואברמוביץ', ושתי הקבוצות הכי טובות באנגליה בארבע העונות שלפני אותו יום גשום במוסקבה, וגם בשלוש העונות שבאו אחריו.
בין 2005 ל־2011 יונייטד וצ'לסי זכו בכל שבע אליפויות הפרמייר ליג (4 יונייטד, 3 צ'לסי), כמעט תמיד סיימו במקומות 1-2, היו חברות קבועות בשלבי הנוקאאוט המאוחרים של הצ'מפיונס, והמפגש ביניהן על הבמה הגדולה של אירופה התקבל בטבעיות על ידי כל פרשני ומנתחי הכדורגל האירופי.
צילום: בועז ביסמוט, רויטרס
קשה לומר אותו הדבר על הגמר השני בתולדות ליגת האלופות שייערך הערב. ליברפול אמנם סגנית אלופת אירופה וסגנית אלופת אנגליה, אבל מאז 1990 לא זכתה בתואר המקומי ובעשר השנים האחרונות ביקרה במפעל היוקרתי רק שלוש פעמים. טוטנהאם, לעומתה, דילגה העונה לראשונה בתולדותיה מעל לרבע הגמר האירופי, ותואר האליפות האחרון שלה מ־1961 ממשיך להעלות אבק.
אם כן, שתי קבוצות שמחכות יחדיו כבר 87 שנים לאליפות ישחקו הערב בגמר ליגת האלופות. טבעי זה לא, אבל זה אקורד סיום מושלם לעונה המשוגעת ביותר בתולדות המפעל. עונה שתסריטאים דגולים לא היו מעלים על דעתם שהיא אפשרית, עונה מלאת מהפכים ודרמות, רגש ואמוציות, ובעיקר איכות ספורטיבית.
שלב הנוקאאוט, על שלל מהפכיו וסיפוריו, הכתיר את האלופות כבית הזיקוק המוצלח ביותר של הכדורגל. מפעל שמשלב חשיבות עליונה עם איכות חסרת פשרות, אינטנסיביות לא נגמרת עם מתח מורט עצבים, ומעל הכל - תחושה שהכל אפשרי.
הכל באמת אפשרי, כולל גמר בין התרנגולים לאדומים.
הטריק: למנף את הכישלון
אלא שבתוך כל השיגעון הזה חייב להיות היגיון. ליברפול אולי אוהבת לתדלק עצמה באמוציות וברגש, נרטיבים שכיכבו ב־0:4 על ברצלונה ומאפיינים את יורגן קלופ, אבל היא הרבה מעבר לזה.
גם טוטנהאם, שהגיעה בזכות גול על הבאזר של לוקאס מורה מול אייאקס, אינה רק נס ברזילאי. ליברפול וטוטנהאם הן קבוצות בתהליך, שתיים שמנסות למצוא בסבלנות את הדרך למעלה. שתיהן ידעו להכיר בחשיבות הכמעט, הצליחו להתמודד עם אכזבות, והכריחו את עצמן לא לייחס חשיבות תהומית לתואר בשם התואר.
"אם רק המנצחת נחשבת ואין שום ערך למאמץ של המפסידה, אז החיים מסריחים", אמר קלופ בדצמבר. "תארים יודעים לבנות רק אגו", היה המשפט שאיתו בחר פוצ'טינו להתמודד עם היובש.
הן לא ברצלונה, באיירן, ריאל ויובנטוס שרק מנסות לשמר הצלחה. ליברפול וטוטנהאם כאן כי ידעו למנף כישלון. במקום לשבור את הכלים, הן העדיפו לתקן סדקים.
המקרים שלהן לא זהים, כמובן, אבל יש מכנים משותפים. סבלנות ואמונה הן רק קצה הקרחון.
יורגן קלופ. מנסה בסבלנות למצוא את הדרך למעלה // צילום: אי.פי.אי
בשנים האחרונות, תחת בעלים זרים ושאפתנים, ליברפול וטוטנהאם עשו צעדים מתוכננים אל עבר הקדמה. אנליסטים וסקאוטים כמו סטיב היטצ'ן, מייקל אדווארדס ודמיאן קומולי עבדו בשני המועדונים, הביאו רעיונות חדשניים והשפיעו על מצב הקבוצות כיום.
ליברפול, עם "מאניבול" משלה, למדה לתקן ליקויים והצליחה לייצר מערך רכש שאסף אליו בשנים האחרונות שחקנים כמו מוחמד סלאח, רוברטו פירמינו, ואן דייק, אליסון, נאבי קייטה, סאדיו מאנה ואחרים, שגם אם עלו הרבה, העלו את ערכם באנפילד.
בעזרת אלה, האדומים שמו מאחור הפסד בגמר בקייב אשתקד וחזרו עם העונה הטובה בתולדות המועדון (מבחינת נקודות), שעשויה להסתיים עם גביע אלופות שישי במספר. טוטנהאם פשוט האמינה במה שיש לה. דניאל לוי נתן אמון מוחלט בפוצ'טינו וביכולת שלו להחזיק את הקבוצה בתנאים לא פשוטים עד בניית האצטדיון החדש, וזה השתלם. בסגל הנוכחי נמצאים תשעה שחקנים שהיו שם ב־2014, כשהארגנטינאי נחת במועדון, וכולם השתפרו פלאים.
למרות פציעות, עומס, אפס רכש והמון כמעטים, טוטנהאם הצליחה להשתחל למועדון הסגור - גמר ליגת האלופות. זה לא מקרי, זה תוצר של עבודה קשה ורציפה. וכשמביאים את כל אלה בחשבון - את המנג'רים, התהליך, השפיות, האמונה, השחקנים וההתמדה - מבינים שגם בגמר האנגלי הזה, מפתיע ככל שיהיה, יש היגיון מסוים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
