במהדורה ה־32 שלו, שתיפתח הערב במצרים, גביע אפריקה לאומות נאלץ להתיישר ולחקות את המערב. המשחקים הוזזו מינואר לקיץ החם מדי כדי לא להרגיז את הליגות הבכירות באירופה, שלא אוהבות לשחרר את הכוכבים באמצע המרוץ בליגה; ובדומה ליורו 2016, לראשונה גדל הטורניר מ־16 ל־24 נבחרות, מה שאפשר לנבחרות כמו בורונדי ומדגסקר לרשום הופעות בכורה.
הפרעונים יוצאים מהקבר
מצרים היא זו שעומדת במרכז הטורניר, ועבורה האירוח הוא הרבה יותר מיוקרה בלבד. למעשה זו הזדמנות להחזיר את המדינה כולה למרכז הבמה, כעשור אחרי תחילת ההידרדרות הפוליטית־מדינית, שהגיעה עם הפלתו של הנשיא חוסני מובארק בתחילת 2011.
מצרים שקעה מאז ורואה בטורניר הבינלאומי נקודה אפשרית לשינוי, אפשרות לקום מהעפר תשע שנים לאחר זכייתה האחרונה באליפות היבשת. הספורט והלאומיות רוצים להתרומם יחד מתוך הכאוס שאחז בשניהם, ונראה שפירמידת הציפיות נבנתה על כתפיו של איש אחד - מוחמד סלאח.
אלוף אירופה הטרי, חלוץ ליברפול, הוא הפנים של מצרים. "מניע מיליונים", נאמר עליו באחת הפרסומות שבהן הוא מככב, והמיליונים האלה משוועים לנחמה, לשמחה אמיתית, כזו שגביע שמיני יכול ליצור. סלאח ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת שנה לאחר אותה זכייה ב־2010, ותואר עם הנבחרת בוער בו. הוא אמנם כבר פופולרי מאוד בארצו, אבל הנפת גביע אפריקה תעלה אותו לדרגה של אליל. סלאח גם ישמח להוריד מעליו את הקוף הבינלאומי, שלא יורד למשל מגבו של לאו מסי, כוכב העל שחייב תואר עם ארגנטינה כדי להפוך את הקריירה שלו למושלמת.
מצרים תפתח את הטורניר הערב ב־23:00 מול זימבבואה, וצפויה לעלות בקלות מבית א', שכולל גם את קונגו ואוגנדה.
סלאח. "מגיע למיליונים" // צילום: Gettyimages
קודם כל מאמן
ההיסטוריה מוכיחה שגביע אפריקה אוהב לבעוט בתחזיות, אך עדיין יש שלוש פייבוריטיות להניף אותו. מצרים, כמובן, ולצידה סנגל ומרוקו האופטימיות וחדורות המוטיבציה. בעוד למארחת כבר שבעה גביעים בארון, לשתי האחרות יש יחד גביע בודד. מי שזכתה בו היא מרוקו, אי־אז ב־1976. מאז הבליחה רק לעוד גמר אחד (2004), אבל הפעם היא מאמינה שזה יכול להיות שלה.
כוכבה הגדול על המגרש הוא חאכים זאייש, שחקן אייאקס שמגיע אחרי עונה חלומית, שדגדגה את המושלם. הוא כבש לא מעט, שיגע הגנות, השלים דאבל בהולנד, וקבוצתו שהלהיבה העונה את כל אירופה, נעצרה רק בחצי גמר ליגת האלופות, וגם אז בשנייה האחרונה.
הרווה רנאר // צילום: GettyImages
עם זאת, מרוקו היא קודם כל האיש שעומד מאחורי הקווים, הרווה רנאר בן ה־50, שאמר לאתר ההתאחדות האפריקנית: "מבחינתנו הכל אפשרי". לצרפתי ניסיון רב עם נבחרות היבשת, ויותר מכך, יש לו קבלות. בעשור האחרון הוא הניף פעמיים את גביע אפריקה לאומות, פעם אחת עם זמביה ב־2012 ופעם אחת עם חוף השנהב ב־2015, זכייה שהפכה אותו למאמן הראשון שזוכה בגביע עם שתי נבחרות שונות.
על זה בונים במרוקו, ורנאר לא מוריד את רף הציפיות: "אנחנו באים מלאי אמביציה, וזה אומר שאנחנו יכולים לנצח כל אחת מהנבחרות. אמנם יש לנו בית קשה (הכולל את חוף השנהב, דרום אפריקה ונמיביה; י"ס), אבל נבוא מרוכזים מהרגע הראשון. יש לנו נבחרת שמשחקת כדורגל היטב, ולנו נותר רק להאמין שהפעם התואר הזה יהיה שלנו".
סאדיו מאנה. לא הנשק היחידי של סנגל // צילום: Gettyimages
לא רק סאדיו מאנה
גם לסנגל יש מאמן שאפתן, אליו סיסה בן ה־43, אך הוא אינו מנוסה כמו רנאר. עם זאת, הוא מוטיבטור מלא ביטחון, אולי אף על גבול השחצנות, שאמר: "אנחנו לא מפחדים משום נבחרת בטורניר הזה. סנגל זה הרבה יותר מסאדיו מאנה, כי אנחנו קודם כל קבוצה".
את המשפט האחרון מנסה סיסה להכניס לראש של שחקניו. הוא אמנם יודע עד כמה מרכזי שחקן הכנף של ליברפול, אבל גם מבין ש"הצגה של איש אחד" לא מביאה תארים. לכן הוא מכבד את מאנה, ובוודאי גם את בלם נאפולי המצוין, קאלידו קוליבאלי המבוקש ברחבי אירופה (קיבל בין השאר הצעות מליברפול ומריאל מדריד), אבל חוזר ומדגיש את הקבוצתיות כמפתח להצלחה.
לצד המוטיבציה והאמונה, סנגל צריכה להילחם בהיסטוריה, מכיוון שב־31 גביעי אפריקה היא העפילה רק פעם אחת למשחק הגמר ב־2002 (שנה שבה גם העפילה לרבע גמר גביע העולם).
בכל מקרה, את הבית שכולל את אלג'יריה, קניה וטנזניה היא צפויה לצלוח בקלות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
