"או שאתה מת גיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל". זה, פחות או יותר במילים אלה, אחד הציטוטים החזקים ביותר בכל תולדות הקומיקס אי פעם (הבהרה: כותב שורות אלה לא מבין בקומיקס, אבל כן חושב שהוא מבין בציטוטים חזקים).
וינס קרטר, האיש שלמשך חלקים גדולים מהקריירה שלו הגדיר מחדש את חוקי המשיכה, חתם על חוזה לעונה נוספת עם אטלנטה הוקס וייכנס לעונה ה־22 שלו בקריירת האן.בי.אי, שבמהלכה הוא צפוי לחגוג את יום הולדתו ה־43. ועל הדרך הגדיר מחדש גם את חוקי הקומיקס.
כי כיום, כשמדובר באיזה סבא'לה חביב, דמות אהובה מאוד שזוכה לשלל חיבוקים, וכשלא מעט משחקני האן.בי.אי אפילו עוד לא נולדו כשהוא התחיל לשחק בליגה (כולל קאם ראדיש, כוכב דיוק ובחירת הסיבוב הראשון של ההוקס בדראפט האחרון שיחלוק פרקט עם קרטר), אולי קל לשכוח זאת. אבל קרטר היה למשך השנים הכי חשובות בקריירה שלו דמות שסימלה הרבה מהבעיות שאפיינו את השנים הכי גרועות של הליגה בדורות האחרונים.
"יורש ג'ורדן" הכי טוב שלא קוראים לו קובי בראיינט // צילום: אי.אף.פי
קרטר נבחר 5 בדראפט 1998, באותה הפגרה שבה מייקל ג'ורדן הודיע על הפרישה (האחרונה שלו מהבולס. לפני שחזר שלוש שנים לאחר מכן לשחק בוושינגטון). הוא הגיע אחרי שלוש שנים טובות בצפון קרוליינה, מכללתו של אותו ג'ורדן בדיוק. והוא שוטינג גארד אתלטי בצורה היסטורית. קירח. מטביען־על. יצרן היי־לייטס, שמגיע אולי פעם בכמה שנים לליגה. במילים אחרות, הוא היה עוד אחד מאותם "יורשי ג'ורדן", שרבים מהם קרסו תחת נטל ההשוואות לאורך שנות ה־90, והסתפקו פעמים רבות לכל היותר בקריירת אן.בי.אי בינונית.
ואמנם קרטר, שכבר בעונתו השנייה נבחר לאולסטאר ובעונתו השלישית הגיע כמעט ל־28 נקודות למשחק, הוא כנראה ה"יורש ג'ורדן" הכי טוב שלא קוראים לו קובי בראיינט. אבל כשעונה לאחר מכן התחילו קצת פציעות, וטורונטו שלו פספסה את הפלייאוף שוב - וכבר היה לו ברזומה את ה"כמעט כישלון" עם נבחרת ארה״ב במשחקים האולימפיים סידני 2000 - התחילה להידבק אליו התווית של שחקן שהוא אמנם כישרון גדול, ואולי המטביען הגדול אי פעם, אבל ג'ורדן הוא לעולם לא יהיה. וגם כדורסלן־על לא בהכרח.
אהבה מביאה אהבה
בהמשך הגיעה גם השביתה האיטלקית שפצח בה כדי שטורונטו תעביר אותו בטרייד, ובקלות נכנס "אייר קנדה" באותיות גדולות לרשימת הכישרונות הגדולים, שלא הצליחו לסחוב את הליגה תדמיתית ומקצועית בין הפרישה האחרונה של ג'ורדן מהבלוס לבין הפצעתו של לברון ג'יימס.
אבל איכשהו היום, עשר שנים אחרי הפעם האחרונה שבה נתן עונה של לפחות 20 נקודות למשחק, קרטר מצליח לבדל את עצמו מאלן אייברסון, כרמלו אנתוני ואחרים - כוכבים גדולים שברגע שהיכולת שלהם דעכה הראו שהאהבה שלהם למקומם בראש ההיררכיה גדולה אולי אפילו מאהבתם למשחק.
קרטר במדי ההוקס. מאוהב בכדור הכתום // צילום: אי.פי
קרטר כבר עשור ויותר עובר קבוצות, לוקח מה שנותנים לו, ממלא בכל פעם תפקיד מעט אחר, מוכיח שמתחת למעטה האתלטיות הכבירה יש מוח כדורסל ואופי בוגרים ובשלים. בזמן שהוא יכול בקלות לקבל עבודה מצוינת כפרשן בזכות דיבורו הרהוט וקולו הנעים, קרטר ממשיך עם ה־Grind של כדורסל מקצועני.
"בסופו של דבר", שרים הביטלס ב"The End" מתוך "Abbey Road" (שאתמול צוינו בדיוק 50 שנה לצילום עטיפת האלבום המיתולוגית על מעבר החציה), "האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה נותן". והנה עוד אמירה מפורסמת שקרטר אולי הפך מעט. הוא המשיך להוכיח שמעל לכל, האהבה שלו היא למשחק הכדורסל. הוא ממשיך לתת ולתת ממנה. והנה הוא מקבל אותה בחזרה. תוסיפו לזה שהדמות הראשית קופצת מעל אנשים, ותנו לי לשאול אתכם: איך זה בתור קומיקס?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
