1. רגע לפני שעונת ליגת האלופות יוצאת לדרך, שווה להיזכר בדבר המדהים ביותר שקרה בעונה שעברה. והיו לא מעט כאלה: יונייטד של סולשיאר הדיחה את פ.ס.ז', אייאקס המלהיבה העיפה את ריאל מדריד ויובנטוס, טוטנהאם גברה על סיטי, ואחר כך, לא ברור איך, ניערה מעליה גם את האלופה ההולנדית על הבאזר.
היו דרמות, שערים בדקות האחרונות, VAR, מהפכים, גולים מופלאים, ועדיין הדבר הכי מדהים שקרה בעונה שעברה היה שמי שהניפה את הגביע בגמר במדריד היתה הקבוצה היחידה באירופה שהיתה מעדיפה בכלל לזכות באליפות המקומית. כן, 30 שנה מחכה ליברפול לחגוג אליפות פרמייר ליג, מנסה בכל כוחה ונכשלת, ובפרק הזמן הזה היא זכתה פעמיים בליגת האלופות ופעמיים נוספות היתה בגמר. ככה, על הדרך.
אז מה סוד הקסם של הקבוצה מאנפילד? נראה שאינה אובססיבית. שהיא, להבדיל מהגדולות של היבשת, לא רודפת אחרי ליגת האלופות כמו אריה אחרי טרף, נוטפת ריר ומביטה בגביע בעיניים מהופנטות. כי זה מה שהמפעל היוקרתי בעולם מסוגל לעשות למי שיש לו הכל. הוא יכול להפוך לאובססיה, למטרה העיקרית, לתואר שלפיו נמדדת הצלחה של עונה שלמה.
ולליברפול, כידוע, אין הכל. ליתר דיוק, כבר 30 שנה שאין לה את הדבר היחיד שהיא באמת רוצה. לכן, עד כמה שזה נשמע מוזר, בשבילה ליגת האלופות הפכה לטפל ולא לעיקר. "ברור לי שהאוהדים מעדיפים אליפות", אמר אשתקד יורגן קלופ, "אבל כרגע אנחנו משחקים באלופות וננסה לעשות את המיטב".
וזה, כנראה, הסוד: עם הגישה הרגועה והמיושבת הזאת עשתה ליברפול את המיטב האפשרי. היא גברה על באיירן בשמינית הגמר, הביסה את פורטו ברבע, מחקה הפסד 3:0 מול ברצלונה בחצי, גברה על טוטנהאם 0:2 בגמר והניפה גביע שישי בתולדותיה.
2. זה לא יהיה מוגזם לומר שרבות הקבוצות שחולמות להיות "קוליות" כמו ליברפול לגבי ליגת האלופות, אבל הן פשוט לא מסוגלות. השליטה האבסולוטית שלהן בליגה המקומית גרמה לכך שהאליפויות והגביעים הפכו עניין שבשגרה, לחם וחמאה, וליגת האלופות לאובססיה של ממש. לחזות הכל. קחו את ברצלונה, למשל. עם שמונה אליפויות ספרד ב־11 העונות אחרונות והשחקן הטוב בתבל בשורותיה, גביע אלופות אחד בלבד בתשע השנים האחרונות הקטין את השליטה המקומית לכדי אפונה.
לאו מסי אפילו אמר זאת במפורש בתחילת העונה שעברה. "למרות שזכינו בדאבל כואב לנו שלא זכינו באלופות", הכריז אז הארגנטינאי, והבטיח שברצלונה תעשה הכל כדי לזכות בתואר הזה. בארסה נראתה בדרך לשם, אלא שאז הגיע דיבוק אוריגי והפך עונה של אליפות לאכזבה. ארנסטו ואלוורדה נשאר בתפקיד למרות ההערכות שישלם את מחיר הכישלון האירופי, וברור לגמרי שהניסיון להביא את ניימאר נבע מהדחף לזכות בתואר היבשתי. אם גם הפעם זה ייגמר באכזבה, אפילו דאבל לא יציל את המאמן של בארסה.
גווארדיולה וסיטי. זקוקים לתואר האירופי // צילום: GettyImgaes
מסימיליאנו אלגרי דיבר בדיוק על העניין הזה בעונה שעברה. "אני חושב הציפיות עלו גבוה מדי והתואר הזה הפך לאובססיה", אמר מאמן יובנטוס בעונה שעברה, והזהיר שהלחץ עשוי לפגוע בקבוצה שלו. במידה רבה, מאמנה של יובנטוס צדק. הקבוצה שלו, עם כריסטיאנו רונאלדו, הודחה על ידי אייאקס ברבע הגמר והאריכה ל־23 שנים את הבצורת ללא תואר אירופי. אליפות שמינית ברציפות לא ניחמה אף אחד בטורינו, ובקיץ אלגרי פינה את מקומו למאוריציו סארי ולפרויקט חדש שעלה קרוב ל־150 מיליון יורו.
דברים דומים השמיע תומאס טוכל כשמונה למאמנה של פ.ס.ז' בתחילת העונה שעברה ואמר: "זה מסוכן לסמן מטרה כל כך קשה, צריך לבנות קודם יסודות". המאמן הגרמני צודק, אבל במקרה של פ.ס.ז' ליגת האלופות היא אובססיה שנובעת לא רק משש אליפויות בשבע עונות אחרונות. אצל הקטארים המטרה היא להרוויח את היוקרה, הכוח והמעמד שמביאה איתה ליגת האלופות - מניעים דומים לאלה של מנצ'סטר סיטי ופפ גווארדיולה, שזקוקים לתואר האירופי כדי להכריז על פרויקט המיליונים כהצלחה שחוצה את גבולות הממלכה.
3. המצב הזה הוא בלתי נמנע. ליגת האלופות הפכה עם השנים למוצר הכדורגל היוקרתי באירופה, למקור הכנסה כלכלי גדול ולמפעל כדורגל שיכול להעניק לקבוצות הגדולות סיפוק שהתארים המקומיים כבר מזמן לא מסוגלים.
זאת הסיבה שמועדונים כמו יובנטוס, באיירן מינכן, ברצלונה ופ.ס.ז' מנסים למצוא פורמט חדש שיהפוך את ליגת האלופות למפעל סגור ויוקרתי יותר, כזה שיפגיש את הגדולות מול עצמן ויגדיל את מספר המשחקים ה"מאתגרים" בעונה. כרגע הרעיון הזה זוכה להתנגדות של ה"קטנות", מה שאומר שליגת האלופות תמשיך להיות פסגת השאיפות של כולן. גם של הקטנות שרק רוצות להיות חלק מהחגיגה, וגם של הגדולות האובססיביות, שרואות בה את המסלול היחיד להצלחה.
ניימאר. סמל הכישלון של פ.ס.ז' // צילום: אי.אף.פי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו