החל מהשבוע משודר ב־yes דוקו ובסטינג TV הסרט הדוקומנטרי "Invincible: Arsene Wenger" ("הבלתי מנוצח: לאמן את ארסנל"), העוסק בתקופה של המאמן הצרפתי ארסן ונגר בארסנל מהרגע שבו הגיע ללונדון כאדם אלמוני לחלוטין ב־1996 ועד שעזב את המועדון 22 שנים לאחר מכן כאחת הדמויות המשפיעות בתולדות עידן הפרמייר ליג.
כפי שרומז שמו של הסרט, עיקר העלילה נסב סביב עונת האליפות המדהימה של 2003/2004, שבה קבעו התותחנים הישג היסטורי כשסיימו ללא הפסד, אך במשך 95 דקות נוטפות נוסטלגיה מתגלים צדדים חדשים של ונגר - בעיקר בפן האישי והאנושי.
במאי הסרט הוא גבריאל קלארק, איש תקשורת מוערך שסיקר במשך שנים את הכדורגל האנגלי ולאחרונה מתמקד בסרטים דוקומנטריים. אחרי שיצר כאלה על בובי רובסון ועל ג'קי צ'רלטון, הוא מסביר בראיון ל"ישראל היום" מדוע בחר דווקא בארסן ונגר לפרויקט החדש שלו: "עוד כעיתונאי ב־ITV סיקרתי את התקופה הזאת בין 1998 ל־2005, כשוונגר פרח בארסנל.
במשך שנים חשבתי שיהיה נחמד לעשות סרט עליו, ורק ב־2018 כשוונגר עזב הוא הסכים לעשות את הסרט הדוקומנטרי הזה שהוא תמיד סירב לעשות. עשיתי סרטים בעבר, ואני תמיד מנסה להבטיח שאני עושה משהו שאני מאמין בו, בסיפור שלו, ולא סתם לעשות סרט. רציתי לספר סיפור שידבר לא רק לאוהדי ארסנל אלא לכולם, ואני מרגיש שיש את זה כאן".
"היה בו משהו חדש"
למעשה, הרעיון נולד אצל קלארק הרבה לפני העונה הבלתי מנוצחת ב־2004. חמש שנים קודם לכן, כשארסנל זכתה בדאבל, קלארק ביקש ממאמן השוערים של ארסנל לנסות לשכנע את ונגר לצלם עליו סרט, אך הוא סירב בטענה שהוא לא יהיר מספיק. "היה בו משהו חדש", מסביר קלארק מה משך אותו אל הצרפתי עם הז'קט גדול הממדים וההתנהלות הגמלונית.
"הוא היה מודרני בדרך מסוימת. הוא היה נגיש ואותנטי, לא כמו הבריטים. הוא היה תקשורתי וגלובלי, ואני חושב שזה היה מאוד מרענן ומה שמשך אותי בהתחלה לנסות לעשות עליו סרט. היה לי חשוב מאוד להראות הכל. בזמנו של ארסן, ראינו שינויים תרבותיים באנגליה. בסוף שנות ה־90 הפכנו גלובליים יותר, נהיינו פלורליסטיים יותר, וונגר ייצג את זה. הוא הביא זרים וצרפתים שהציעו משהו חדש לכדורגל האנגלי. הם הבינו שהם צריכים לקבל את התרבות האנגלית כדי להצליח פה. הם שיפרו את הכדורגל פה - שחקנים כמו הנרי, ויירה, פירס, וכמובן ונגר עצמו".
אף שזה סרט על כדורגל ועל קבוצה ששיחקה אותו כמעט בשלמות, הכדורגל הוא לא העיקר בסיפור. קלארק לא מתיימר לפענח את הסוד הטקטי והמקצועי של ונגר וארסנל באותה תקופה, אלא הוא שם דגש על יחסי האנוש של המאמן.
את תפקיד עדי האופי ממלאים בהצלחה חניכיו לאורך השנים, ובהם תיירי הנרי, דניס ברגקאמפ, איאן רייט, מרטין קיאון, עמנואל פטי, רובר פירס ופטריק ויירה, כשאת תפקיד האורח המפתיע ממלא מנג'ר מנצ'סטר יונייטד באותם ימים, סר אלכס פרגוסון.
"יש לי יחסים טובים עם פרגוסון מהימים שבהם עבדתי כעיתונאי", מספר קלארק, "מבקשים ממנו הרבה בקשות, והוא זהיר מאוד בנוגע למה שהוא בוחר. אני ביקשתי, והוא הסכים לתת לי קצת זמן. זה סימן לכבוד שהוא רוחש כלפי ארסן, וזאת הוכחה שפרגוסון מבין שבלי ונגר הוא לא היה משיג מה שהשיג. בלי הדחיפה של ארסנל והזכייה בדאבל, כנראה יונייטד לא היו זוכים בטרבל. ארסנל דחפה את יונייטד, ונגר דחף את פרגוסון, ולהפך".
הפנדל של ואן ניסטלרוי
היריבות עם מנצ'סטר יונייטד נמצאת כמובן בלב הסרט. קלארק, שיכול היה לבחור אינספור רגעים להציב על ציר העלילה שלו, בחר להתמקד בפנדל המוחמץ של רוד ואן ניסטלרוי במפגש הליגה בין הקבוצות בעונה הבלתי מנוצחת: "ארסן מדבר הרבה על גורל", מדגיש
קלארק, "והפנדל הזה היה מחוץ לשליטה שלו. הרי אם הפנדל הזה היה נכנס, אז הם לא בלתי מנוצחים. אני אהבתי את הרעיון שגם המנג'רים הגדולים ביותר, ששולטים בכל ויודעים הכל, מתמודדים עם רגעים בחיים שאינם בשליטתם ועשויים לשנות להם את המסלול".
בסרט של קלארק, המסלול של ונגר מוצג לכל אורכו ורוחבו. החל מהילדות באלזס, המשפחה מהמעמד הנמוך, המועדון השכונתי הקטן והדרך שהצרפתי היה צריך לעבור מאותו מקום נטול שאיפות ועד לפסגת הכדורגל האירופי.
הפתיחות שבה מדבר ונגר על חייו האישיים - על האהבה חסרת הפרופורציות למשחק שגבתה ממנו מחיר משפחתי ואישי לא קטן - מאפשרת לראות את המנג'ר באור שונה וחדש.
ונגר מודה בטעויות שעשה, מספר איך הרגיש כשהקבוצה עברה מאצטדיון הייבורי לאמירויות ונותן הצצה כנה לסוף שהיה הרבה פחות טוב ומוצלח מההתחלה. "ניסיתי להוריד לוונגר את המסיכה", מבהיר קלארק, "לראות איפה הוא גדל, איך הוא מעבר ליחסים עם התקשורת. להראות שיש לו רגשות, שהוא מודה בטעויות ושהוא אנושי. אני מקווה שאנשים ירגישו משהו, גם אם הם לא אוהדי ארסנל. אני רוצה שהם יתחברו לגדולה של אדם, שהיתה לו דרך מיוחדת וייחודית לגשת למשחק שכולנו אוהבים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו