בסופו של דבר, התשובה היתה לא. סלטיק לא עשתה לריינג'רס משמר של כבוד כשהשתיים נפגשו אתמול בסלטיק פארק לדרבי של גלאזגו (1:1), שבמקרה היה גם המשחק הראשון של השתיים אחרי שריינג'רס הבטיחה אליפות ראשונה זה עשור.
המנהג הזה, "משמר של כבוד", היה נושא השיחה העיקרי בימים שקדמו למפגש. בשלב מסוים נדמה היה שסלטיק אכן תבצע אותו, בייחוד אחרי שמאמנה לשעבר ברנדן רוג'רס טען שהיא צריכה לעשות זאת כדי להראות "צניעות וקלאסה", אלא שמאמנה הזמני ג'ון קנדי דאג להודיע מראש שאין שום סיכוי שזה יקרה. "דיברנו בינינו והחלטנו פה אחד שלא נעשה את זה", אמר קנדי לתקשורת, "זה לא אומר שחסרה לנו קלאסה, ממש לא. אנחנו מועדון שתמיד התנהג ביושרה ועשה את הדבר הנכון".
ובאמת, בעיני סלטיק, היא עשתה את הדבר היחיד שנכון. משמר הכבוד הוא אמנם מנהג שגם היא נהנתה ממנו בעבר, אבל המקרה הזה היה יוצא דופן. מעבר לעובדה שמדובר ביריבה הגדולה והשנואה ביותר שלה, שזכתה באליפות מרשימה ומנעה ממנה תואר עשירי ברציפות, המניע של סלטיק היה נקמה.
ב־2019, כשהיא זכתה באליפות שמינית ברציפות והתארחה באייברוקס, היתה זאת ריינג'רס שסירבה לקבל אותה למגרש במשמר כבוד. "המועדון החליט שלא נעשה את זה, כך שהמחשבות והדעות שלי לא רלוונטיות", הסיר אז אחריות מאמן ריינג'רס סטיבן ג'רארד. לכן אתמול סלטיק לא היתה מוכנה לשמוע על זה. "כל העניין הזה הוא שטות", קבע שחקנה לשעבר ג'ון הארטסון, "מדובר ביריבים שיכולים לכבד זה את זה בלי משמר הכבוד הזה".
הכל התחיל מבאזבי
לפי ספרי ההיסטוריה, או יותר נכון לפי האינטרנט, המנהג הזה החל ב־1955. סר מאט באזבי, אז מאמן מנצ'סטר יונייטד, רצה לעשות כבוד לצ'לסי, שזכתה לראשונה באליפות כשהשתיים נפגשו באולד טראפורד במחזור הסיום. שחקני יונייטד עמדו בשתי שורות, וכשאלה של צ'לסי עלו למגרש הם התקבלו במחיאות כפיים. רוי בנטלי, קפטן צ'לסי דאז, תיאר זאת כך: "באזבי דאג שנקבל טיפול של השטיח האדום".
הרגע הזה התפשט לאט־לאט ברחבי היבשת. לספרד, כך אומרים, הוא הגיע ב־1970, כשאתלטיק בילבאו כיבדה את אתלטיקו מדריד לאחר שהקולצ'ונרוס זכו באליפות על חשבון הבאסקים. לסקוטלנד, יותר נכון לגלאזגו, זה הגיע ב־1964. ריינג'רס קיבלה את סלטיק במשמר כבוד אחרי שזאת עלתה לחצי גמר גביע המחזיקות האירופי, וב־1976 המחווה אמורה היתה להיות הפוכה, אך המשטרה מנעה זאת. מאז ועד היום לא היה משמר כבוד ב"אולד פירם".
ואולי טוב שכך. למרות שבשנה שעברה פפ גווארדיולה אישר שמנצ'סטר סיטי תערוך משמר כבוד לאלופה ליברפול, והיא אכן ערכה, המנהג השרירותי הזה לא תמיד עובר חלק בגרון של המבצעים. ב־2005, למשל, גארי נוויל היה כל כך מריר כשנאלץ לקבל את צ'לסי באולד טראפורד במחיאות כפיים, שהוא עמד שם בפרצוף חתום וסובל.
מי שלא פחות סבלו היו אוהדי ארסנל, שב־2013 ראו את קבוצתם מקבלת במשמר כבוד את יונייטד ורובין ואן פרסי שעזב אותם בתחילת העונה. "התחושה היתה מוזרה", העיד ההולנדי במרוצת השנים, אבל במקרה הזה - כמו ברוב המקרים - נושכים שפתיים ועושים את המשמר.
נדירים המקרים שבהם זה לא קורה, וזכור במיוחד זה של הקלאסיקו ב־2017. ריאל מדריד זכתה בגביע העולם למועדונים ונחתה למפגש מול ברצלונה, אלא שהקטלאנים ויתרו על משמר הכבוד. הטענה: הם לא השתתפו במפעל ולכן אין סיבה שיערכו את הטקס.
וזה עוד עניין. אין חוקים כתובים למשמר הכבוד. לא מתי, לא איך, לא כמה. ובהיעדר כאלה, קיומו נתון למערכת היחסים בין המועדונים בנקודת הזמן המסוימת. לרוב הוא יתקיים ללא בעיות, אך במקרים מסוימים - כשהוא מתנגש עם יריבות גדולה - הסיפור אחר. כפי שהדגישה סלטיק - לפעמים עדיף לוותר על הכבוד כדי שלא ירמסו לך אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
