שבוע. כן, לצערנו הרב בעוד שבוע יורו 2024 יסתיים עם הגמר הגדול בברלין. קמתי הבוקר בבירת גרמניה פתאום עם תחושה של קצת מועקה. נפילה כזו ששוב באה ביום בלי משחקים, בטח אחרי המשחק הנהדר באצטדיון האולימפי שבנה הצורר הגדול שעדיף שלא להזכיר את שמו, אתמול (שבת) בין הולנד לטורקיה. משחק שבו ההולנדים השלימו לנו תמונת חצי גמר מהסרטים וזה בגדול מה ששוב גרם לי לחייך. יש לא מעט ביקורות של אנשים על הכדורגל בשלושת השבועות האחרונים, אבל פיינל פור עם ארבעה מעצמות זה כיף גדול.
הלכתי להסתובב בעיר, בכל זאת פעם ראשונה שלי פה. את האמת? בלוגר טיולים אני עדיין לא, אבל אחרי כמה שעות אני חייב לציין שברלין רחוקה מלהיות מה שאומרים עליה. אולי זה בגלל שבאתי מהמבורג המדהימה, אולי בגלל שזה יום ראשון ולא מעט דברים סגורים כאן, ואולי היא באמת קצת אוברייטד כמו כמה נבחרות בטורניר.
הלכתי לראות את שער ברנדנבורג, את בניין הרייכסטאג, ואת אנדרטת השואה שנמצאים סמוך זה לזה. האנדרטה הזו תמיד בתמונות נראתה לי די צינית כשלא מעט אנשים מצטלמים שם עם פוזות אינסטגרם, אבל כשאתה מסתובב בפנים בין האבנים הגדולות, עוברת בך פתאום תחושה אחרת. אנחנו היום פה חוגגים כדורגל, קשה באמת לתאר מה עברו פה מיליוני יהודים לפני בסך הכל כמה עשרות שנים.
במרחק כמה קילומטרים משם נמצאת החומה המפורסמת שהפכה למיצג אומנותי מפואר, כולל מגן דוד אחד על רקע של דגל גרמניה כדי להראות את היחסים הטובים בין המדינות כיום. פגשתי שם שני זוגות צעירים מטיילים ביחד. שאלתי אותם אם הם מקומיים והם אמרו שכן. "שמחתם לארח את היורו?", שאלתי. "כמובן ששמחנו, זה מכניס הרבה אווירה טובה אבל עכשיו כשגרמניה עפה, זה כבר פחות מעניין אותנו". שאלתי מבין הקבוצות שנשארו את מי הם יעודדו עכשיו והתשובה הנחרצת היתה הולנד.
התשובה הזו כמובן לא היתה מתקבלת כל כך יפה בעיני חבורת אנגלים עם חולצות נבחרת שלושת האריות שראיתי עוד קודם. שניים מהם, גארת' אוהד ליברפול ופרנק אוהד ארסנל, היו יותר חמימים מהשאר. שניהם כמובן זכרו את יוסי בניון ששיחק במדי הקבוצות שלהם. שאלתי אם הם ממשיכים לפה לדורטמונד והם אמרו שלא. "אנחנו עוזבים היום בחזרה לאנגליה אבל אנחנו מקווים מאוד לחזור לברלין בסוף השבוע הקרוב".
כמובן שרציתי להוציא מהם קצת זעם אז שאלתי אותם מה דעתם על הנבחרת שלהם ובמיוחד על המאמן. "אנחנו משחקים רע מאוד, אבל אם נזכה בגביע, זה לא משנה", אמר פרנק. "ואם לא תזכו?" לחצתי עוד על הנקודה. הם אמרו שבמקרה כזה גארת' סאות'גייט צריך כמובן ללכת הביתה וזה ייחשב לאחד הכישלונות הגדולים אי פעם. מוכרים לעצמם לוקשים גם הבחורים הצעירים מאנגליה, בדיוק כמו שלימדו אותם בבית, אבל לזכותם ייאמר שעד גבול מסוים.
ובחזרה לברלין. אולי היום היא נראתה לי קצת אפורה, אבל אני מתאר לעצמי שבסוף השבוע הקרוב הדברים ייראו פה אחרת לגמרי. הקהלים של שתי הקבוצות שיעפילו לגמר ימלאו כל פינה, המתח לקראת המשחק הגדול יהיה בשיאו, עיתונאים ינהרו לפה מכל מקום אפשרי וגם העירייה המקומית תדאג שהישורת האחרונה תהיה פסטיבל שלם. שיהיה שבוע שקט. בישראל אני מתכוון.
