רבע גמר היורו בין צרפת לפורטוגל לא יכול היה לבקש עיר מארחת טובה מזו

רבים טוענים כי עם כל הכבוד לשלב הנוקאאוט בטורנירים גדולים - שלב הבתים הוא הדבר האמיתי. אפשר להבין אותם: בבתים יש בכל יום שניים או שלושה משחקים, אין הפסקה ואין מעצורים. האוהדים סופגים לווריד שעות של כדורגל והופכים למכורים, אפילו יותר מאשר ביומיום.

כשמתחילים השלבים הסופיים, פתאום אנחנו מקבלים ימי מנוחה, לא יודעים מה לעשות עם עצמנו וקצת מבולבלים, בדיוק כמו שקרה אתמול וכמו שיקרה לנו היום, כשהיורו בהפסקה בין השמינית לרבע הגמר.

גם בתור עיתונאי אפשר לחוש את ירידת המתח. הערים המארחות פחות רועשות, בקושי רואים אוהדים ברחובות, ומי שהנבחרת שלהם עדיין בתחרות ספונים בחדריהם בבתי המלון או ב־Airbnb ואוגרים כוחות.

את ההרגשה הזו חשתי על בשרי בהמבורג, שהיתה ריקה מדגלי מדינות ומאוהדים עליזים ברחובות. אני לעומת זאת באתי כדי לנצל אותה עד תום. המבורג מדהימה, מלאה במסעדות משובחות, בתי קפה עם סטייל, המבורגרים טעימים ושטרודל תפוחים לפנתיאון.

רואים יותר אנשים בחליפות, גברים יפים ונשים יפות, ויש לה קסם מיוחד, כזה שעוד לא ראיתי בגרמניה. מקום קלאסי למפגש בין צרפת לפורטוגל. מי שלא נמצאים פה בשביל הכדורגל כעבודה/חופשה אולי חשים ניכור, לנוכח מזג האוויר הקריר והעובדה שהיא גדולה (השנייה בגודלה בגרמניה). בשבילי היא חלום.

לא סתם בחרו בהמבורג כאחת מהמארחות של המשחקים. היא כמובן טובה לתיירים, אבל הכדורגל בה הוא דבר חשוב ספורטיבית ותרבותית - עם שני מועדונים גדולים. במרכז העיר ניצבת לה חנות מוצרים אדירה של המבורג, הקבוצה הבכירה.

יש פה חולצות רשמיות, פסלים של אוניות שעליהם שם המועדון, רצועות לכלבים ומחזיקי מפתחות. שאלתי את המוכרת אם היא מרגישה משהו שונה בזמן היורו. "כמובן, אנחנו לא מוכרים שום דבר שקשור לנבחרות, ועדיין המכירות שלנו עלו בשלושת השבועות האחרונים", היא ענתה בחיוך.

את הקולגה שלה, שכמובן אוהד את הקבוצה שכבר שנים לא מוצאת את עצמה, שאלתי אם זה כואב לראות פסטיבל כדורגל שהקבוצה שלו לא קשורה אליו. והוא אמר: "צריכים לעשות את ההפרדה, אנחנו כרגע מתעסקים בנבחרת שלנו".

במרחק של כמה קילומטרים מאותה חנות ניצב אצטדיון מילרנטור של היריבה העירונית - סט. פאולי, שהעפילה בעונה החולפת לליגה הבכירה. המועדון הזה מייצג שכונה שנחשבת שמאלנית, אנטי־ממסדית ואנטי־קפיטליסטית, אך עם זאת אוהדיה נמצאים בקשרים חמים עם אוהדי הפועל ת"א, ומייצגים מלחמה בגזענות ובשנאת זרים. העלייה של הקבוצה היא סמלית מאוד בימים שבהם בכל אירופה עולות מפלגות ימניות, ולפני שהתחיל היורו שחקני גרמניה נאלצו להתעסק בסקר שנערך לגבי מספר השחקנים השחורים בנבחרת.

בסמוך לאצטדיון נמצא המוזיאון של הקבוצה, שנוסדה בידי יהודי ב־1899. שוחחתי עם פיטר, עובד במשרה מלאה במוזיאון. "בימים האלה יש משהו נפלא בכך שהקבוצה עלתה לליגה הראשונה. אנחנו מתעסקים קודם כל בספורט, אבל כן, מה שהמועדון שלנו מייצג זה לא פחות חשוב".

שאלתי אם לאוהדי הקבוצה אכפת מהיורו, ופיטר לא שיקר: "לא ממש. האוהדים שלנו לא מחוברים לנבחרת גרמניה. אין להם בעיה שהיא תזכה ביורו, אבל הם לא יבכו אם לא". את העובדת הנוספת במוזיאון, סנדרה, בחורה מלאת קעקועים, שאלתי מדוע ברחבי העיר מתנופפים כל כך הרבה דגלי גאווה. "זה חודש הגאווה, אבל באופן כללי המבורג היא העיר הליברלית ביותר בגרמניה, לצד ברלין. זה מקום שפתוח לכולם".

באותו מוזיאון פגשתי את פטריסיה, כתבת של רשת הטלוויזיה הפורטוגלית CANAL11, ועוד צלם שעובד איתה באופן צמוד, שביקר בישראל ביורו לנבחרות צעירות והתאהב בתל אביב. שאלתי אם היא אופטימית לקראת המשחק מחר, והיא ענתה שהיא לחוצה.

מנגד, היא טענה שעבור פורטוגל לשחק מול נבחרת כמו צרפת זה יותר טוב, כי לשחקני ההתקפה כמו ברנרדו סילבה ורפאל לאאו יש יותר שטחים כדי לנצל את הכישורים שלהם. ניסיתי לברר אם היא האמינה לדמעות של כריסטיאנו רונאלדו מול סלובניה, והיא ענתה בצורה נחרצת שכן.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

רגע לפני שעזבתי את המוזיאון, נכנסו ארבעה צרפתים. גם אותם שאלתי איך הם לקראת המשחק, והם דווקא אמרו שהם חוששים. אם זו האווירה בשני הצדדים לקראת המשחק - זה מעיד על הכבוד ששניהם נותנים ליריבה, וכנראה זה אומר משהו על המשחק שאנחנו עומדים לקבל. כדאי גם לכם לנוח, החגיגה עדיין בעיצומה.