אוהד ליום אחד: דווקא ביציע דנמרק, הרגשתי הכי ישראלי שיש

רקע קצר. עם תעודת העיתונאי שאופ"א מעניקה לאלפי עיתונאים מרחבי העולם כמה חודשים לפני שמתחיל הטורניר אחרי תהליך שנמשך מספר שבועות, הם יכולים להגיש בקשה לראות את המשחקים ביציע העיתונאים. לא כל משחק שעיתונאי מבקש הוא מקבל, זה תלוי בוותק שלו, בהיסטוריית המשחקים שהוא היה בהם, במדינה שממנה מגיע וכמובן לאיזה משחק הוא מבקש וכמה עיתונאים יש מהמדינות המשחקות.

גרמניה למשל כמדינה המארחת מתפארת במאות כתבים מגופי תקשורת שונים ולמשחקים שלה הם מקבלים עדיפות, משמע למשחק אתמול (שבת) בינם לבין דנמרק לא קיבלתי כרטיס למרות שביקשתי והחלטתי שאהפוך אחרי שישה משחקים בשלב הבתים לאוהד.

הייתי אוהד, כי יצא לי לשבת במשחק לצד החבר הכי טוב שלי – אורי. אורי אדם מיוחד, כל הילדות הוא היה בוגר לגילו, הבין את החיים, אבל עוד יותר דברים הוא הבין בעיקר אחרי שבגיל 19 בקורס מפקדי טנקים בשיריון הוא התהפך עם טנק, נפצע קשה, ריסק את הרגל ונאלץ לעזוב את הצבא.

הפציעה הזאת שינתה אותו לא מעט פיזית, אבל גם בעיקר שינתה את הראש שלו. כשאתה כל כך קרוב למוות, אתה מבין דברים קצת אחרת ומאז הוא הבטיח לעצמו שהוא ייהנה מהחיים וממה שהוא עושה לו טוב.

הוא הבטיח לעצמו שכל טורניר גדול שהוא יוכל לנסוע אליו הוא יעשה הכל כדי לעשות את זה. הוא הגיע כעת לשלושה משחקי שמינית גמר כשהוא מנהל בחברת הייטק ובזוגיות שמסתמנת שתעבור את טכנולוגית קו השער עם חופה וקידושין, ושכנע אותי לרכוש כרטיס צמוד אליו. אני חשבתי וחשבתי ואחרי שהיינו יחד בגמר היורו הקודם ועברנו כל כך הרבה דברים בחיים, אני לא יכול להגיד לא.

הייתי אוהד כי הייתי חלק מהצעדת אוהדים הכי מפוארת שראיתי בחיי. כ-20,000 דנים הגיעו לפי הדיווחים אתמול לדורטמונד, כשרק ל-10,000 מהם היה כרטיס. זה לא מנע מהם להשתתף בצעדה מהווסט פארק לזיגנל אידונה פארק. זה לא צעדה שרואים בישראל, אולי גם לא במקומות אחרים וגם אם יש כאלה לא מעט, לחוות את זה בגופך, זה אחרת מתמונות באינסטגרם.

מבוגרים, ילדים, נשים, זקנים כולם עם חולצות אדומות וגאווה בלב. "גרמניה, היום זה סוף הדרך שלך", הם שרו. (תרגם לי את זה אבא חמוד שהיה ליד הילד שלו ואמר לי שזה שיר מהזכייה בתואר ב-1992). אני כמובן הייתי באורות.

הרגשתי אוהד כי ישבתי בלב הקהל הדני וקהל חוץ זה הקהל הכי כיף ורעב שיש בטח כשהוא אנדרדוג. לידנו ישב בחור בשם נילס. כן, לנו זה מוכר כאווז בר, בדנמרק זה שם נפוץ. הוא בן 33, היה שופט כדורגל והגיע עד לליגה השנייה בדנמרק ולפני שנתיים החליט לפרוש. היום הוא קצין בצבא הדני.

כשהוא כמובן שאל מאיפה אתם, הייתי צריך לחקור את עניין הצבא לעומק. "קצין בצבא שלכם זה נחשב לדבר מכובד?", "כן, כנראה שלא כמו אצלכם כי הצבא שלנו לא נלחם אבל כן, כשראיתי שאני לא אהיה שופט בכיר, העדפתי שיהיה לי מקצוע לכל החיים".

הקצין הזה אגב, מקועקע בידיו, נראה בריא מאוד ובוא נגיד שהוא לא התבייש גם בתפקידו לשחרר את מיטב הקללות לשופט, שלדנים היו הרבה טענות אליו, בטח אחרי פסילת השער והפנדל שנשרק בצד השני מיד אחרי.

ולמה עוד הרגשתי אוהד? בטח אוהד ישראלי, שלא מתברך ביותר מדי אצטדיונים מפוארים עם גג. כי הייתי עד לסופת הברקים הכי פסיכית שראיתי מימיי. משהו שלקוח מהסרטים הכי בדיוניים. מי שביקר בתאילנד מספר תמיד על המונסונים. זה לא היה מונסון. זה היה יד האלוהים. אלוהים אלוהים, לא דייגו.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

הזיגנל אידונה פארק שנחשב למקדש קרס, האורות והלדים נכבו, השופט נאלץ להפסיק את ההתמודדות והשחקנים נשלחו לחדר ההלבשה. כשהם חזרו, הסופה כאילו לא הייתה, אבל ביציאה לתחבורה הציבורית זה הכה באלפי אנשים, אין אחד שלא הגיע למקום חפצו ספוג במים. כשאני נכנסתי למלון שלי, הגיעו עוד שני אוהדים דנים רטובים מכף רגל ועד ראש. "יום גשום היום אה", אמר מבוגר שהיה בלובי, בלי להבין שאולי לא כדאי כל כך לצחוק איתם עכשיו. אני גיחכתי לעצמי. עם כל הכבוד, מה לי ולדנמרק?