שלוש דקות בתוך תוספת הזמן באצטדיון וולקספארק בהמבורג, התוצאה היא 1:1. צ'כיה, שהצליחה לחזור מפיגור למרות ששיחקה החל מהדקה ה-20 עם שחקן פחות וחייבת ניצחון, שולחת את כל מה שיש לה לרחבה. הכדור מורחק, נוחת ברגליים טורקיות והרחש בקהל מתגבר.
שניים מהמחליפים, אורקון קוקצ'ו וג'נק טוסון רצים קדימה כשהטורקים ביתרון מספרי. האחרון מקבל את הכדור בקצה הרחבה, חותך ימינה, משחרר כדור אדיר לפינה, שולח את הטורקים לשמינית הגמר ומילולית מרעיד את האצטדיון בעוד אחד מהרגעים הקסומים והבלתי נשכחים שרק כדורגל הנבחרות יכול לספק.
את המסע שלנו ביורו 2024 התחלנו במינכן, עם המארחת גרמניה שפגשה את סקוטלנד. מאז, במשך 13 ימים, עברנו בין ערים, שבעה אצטדיונים, 13 משחקים, שערים יפים, דרמות, סיפורים, כדורגל טוב לפרקים ובעיקר אווירה מדהימה בכל מגרש שסיפקה מעט בריחה והשכיחה, גם אם לרגעים ספורים, את כל מה שאנחנו עוברים בארץ כבר קרוב לתשעה חודשים.
בשלושת הטורנירים הגדולים האחרונים שהייתי בהם (מונדיאל ברוסיה, יורו כלל אירופי בחסות הקורונה ומונדיאל בקטאר), נוכחות הקהל האירופי הייתה מוגבלת ובעיקר הרגשנו את הקהלים מהיבשות האחרות. הדרום אמריקאים סיפקו תפאורה מדהימה גם ברוסיה וגם בקטאר, המקסיקנים עלו לדציבלים חסרי תקדים בניצחון על גרמניה בלוז'ניקי ובקטאר חווינו בעוצמות גבוהות גם את הסעודים והמרוקאים, שנתנו הצגות ביציעים וברחובות וסיפקו אווירה בלתי נשכחת.
היורו הנוכחי החזיר את הכבוד לקהלים של היבשת הישנה והחוויה במשחקים הייתה נפלאה. זה התחיל עם הסקוטים, שהציפו את גרמניה בכלל ומינכן בפרט בחצאיות, חמת חלילים ובירה שלא מפסיקה להימזג בברים. הדנים שנתנו המון צבע, התפאורה הנהדרת של הגרמנים ואפילו הקהלים של המדינות הקטנות, כמו סלובניה וסלובקיה, הפגינו נוכחות נאה וסיפקו אווירה נהדרת בתוך ומחוץ לאצטדיון.
מבחינתי כפרשן, טורניר כזה הוא חוויה אדירה. הפגישות בחדר התקשורת לפני ואחרי משחקים עם שחקני עבר גדולים שהיום הם סוג של קולגות, הם תמיד משהו שזוכרים. פטר שמייכל שבא לראות את הבן, עמנואל פטי שישב בעמדה מעלינו, יוהאן אלמנדר השבדי שמסר דרישת שלום חמה לעדן בן בסט ששיחק איתו בטולוז, ליזראזו שישב לידנו במשחקים של צרפת ונראה בדיוק אותו דבר כמו בימיו כשחקן, אלן שירר האגדי שלא מרבה להתערבב עם אלו שלא אנגלים וגם שניים שאימנו פה וזוכרים מצוין את איתי שכטר, שהיה איתי על הקווים – לואיס פרננדס ולותר מתיאוס.
בניגוד לטורנירים הקודמים שהייתי בהם, הפעם הגעתי גם עם מחשבה אחרת. לא רק להעביר את החוויות מהמגרשים ומסביבם לצופים בבית שמחפשים סוג של אסקפיזם בימים הלא פשוטים שעוברים עלינו, אלא גם להגיע כדי להזכיר שכולם חייבים לחזור הביתה עכשיו, ובעיקר לזכור את כל מה שעובר עלינו בתשעת החודשים האחרונים ולקחת את זה איתי לכל מקום – סיכות צהובות, דיסקית על החזה ודגל שהיה איתי בתיק בכל שידור.
אבל הרגע הכי מרגש מבחינתי היה המפגש עם חברי הילדות של יפתח דן טוויג, עדן דוד משה, בן בנימין כהן, דור תואר ותמר גוטמן, שנרצחו ב 7 לאוקטובר במסיבת הנובה, כשכל מה שרצו היה לחגוג את החיים. החברים שלהם הגיעו ליורו עם דגל שמסמל את הצורך לקום ולהמשיך קדימה גם במשברים הכי קשים לזכר ובשביל אותם אנשים שנרצחו ונפלו בקרבות, שהם תמיד בלב שלנו ועם ישראל חי, עכשיו, תמיד ובכל מקום. אם הצלחנו להעביר את זה יחד עם שידורים של כדורגל טוב, עשינו את שלנו עוד הרבה לפני שהגענו לשלבים המכריעים של הטורניר.
