"בעולם הוגן אנחנו יכולים להתמודד עם כולם": אוקראינה לא בורחת מהמלחמה גם ביורו

אירנה טסאופיקה, מהאתר ׳טריבונה׳ האוקראיני, מתארת לי איך נראים משחקי הליגה האוקראינית בשנים האחרונות. רובם נערכים במערב המדינה, רחוק יחסית מהאש. "משחקים לפעמים מתארכים מאד. חמש שעות. לפעמים ממשיכים אותם למחרת בגלל שהאזעקות הגיעו לפני החשיכה וממשיכים למחרת".

אז הרמה  ירדה מאד?
"כן, אבל זה דווקא לא בהכרח פגע בנבחרת. רוב השחקנים הזרים עזבו וכמה צעירים החלו לקבל הזדמנוית גם בקבוצות הגדולות יותר - שחטאר דונייצק ודינמו קייב. אתה יודע, פעם היינו מוצפים ברזילאים בקבוצות הגדולות. עכשיו אוקראינים צעירים מקבלים הרבה הזדמנויות".

כמה שחקנים כאלו, שממש קיבלו תפקידים משמעותיים יותר בגיל צעיר בגלל המלחמה, היו חיוניים בניצחון האמוציונלי כל כך אתמול בדיסלדורף, 1:2 על סלובקיה. וולודומיר ברז׳נקו בן 22 מקייב וגאורגי סודקוב בן 21 משחטאר דונייצק. מסתבר שזה גם היה המסר של סרגיי רברוב לשחקניו אחרי התבוסה 3:0 לרומניה  במשחק הפתיחה.

"לא מצב קל לאור הרצון הגדול כל כך לנצח בגלל הנסיבות. לא מלמדים את זה בקורסים של אופ״א", אני שואל אותו במסיבת העיתונאים. מסתבר שרברוב פשוט הוריד את הדברים לקרקע. מהחשיבות הגיאו-פוליטית העצומה, שהוא עצמו מזכיר בכל מסיבת עיתונאים, חזר למושגי ספורט.

"הסברתי לשחקנים שאנחנו נבחרת צעירה. להרבה מהשחקנים זה יורו ראשון. להרבה מהם זו פעם ראשונה שהם משחקים באצטדיון גדול במשחק מול 75 אלף צופים. לא הייתה יותר מוטיבציה היום מאשר מול רומניה. הם נלחמו גם במשחק הראשון עבור החיילים האמיצים שלנו, אבל הם פשוט היו צריכים לשפר את הריכוז שלהם ולהגיב לתוצאה לא טובה והם עשו זאת".

טסאופיקה מספרת שאוקראינים עדיין גאים בנבחרת הסובייטית הנפלאה של 1988, שהפסידה בגמר לשער ההוא של מרקו ואן באסטן, והייתה אוקראינית כמעט לחלוטין. היא כללה את אולג פרוטאסוב, איגור בלאנוב שזכה בבלון ד׳אור, אלכסיי מיכאליצ׳נקו והמאמן ואלרי לובנובסקי. "אנשים באוקראינה יודעים שזו הייתה נבחרת שלנו", היא אומרת.

זה מביא אותנו למדינה בהכחשה - היריבה סלובקיה. שמונה מה-11, כולל שני המבקיעים, ו-9-מה-13 ששיחקו עבור צ׳כוסלובקיה בגמר 1976 בלגרד, מול אלופת אירופה והעולם מערב גרמניה, היו סלובקים. אחרי 2:2 צ׳כוסלובקיה הנחילה לגרמניה את הפסד הפנדלים היחיד עד היום בתולדותיה. כולל הפננקה  המקורי  - הוא דווקא היה צ'כי.

אני שואל את פטריק ותומאס אם סלובקיה אי פעם זכתה ביורו. "לא. אבל נזכה הפעם", הם אומרים וצוחקים. למה אתם אומרים ככה: ב-1976 הייתם רוב הקבוצה. "אה, כן, שכחנו״, אומר תומאס ומתנצל. "היו שם שבעה סלובקים אני חושב".

לשאלה אם הם מרגישים שהניצחון שייך להם, הם מגרדים בראש ולא בטוחים אוהד אחר, לובו,  דווקא יותר נחרץ בתשובה. "זו שאלה טובה מאד. הייתי אומר שזכתה נבחרת צ׳כוסלובקיה. עם 9 סלובקים בשורותיה".

למה אתם מכחישים ולא מסוגלים לקחת אחריות על המעשים שלכם. אתם זכיתם ביורו! אני מתעצבן. "תראה", עונה לובו, "הצ׳כים קצת לקחו את הניצחון הזה לעצמם. ואנחנו די חברים שלהם. נפרדנו בטובות ובלי מלחמות. אז לא בא לנו לריב על העניין הזה".

כשצ׳כיה משחקת אתה לטובתה?
"אני די נייטרלי. לא בעצם אני די בעדה".

הנבחרת האוקראינית חוגגת במחיאות הכפיים האיסלנדיות מול השער אליו כבשה את שני השערים וביצעה מהפך נוסף. גם הניצחונות על בוסניה ואיסלנד כדי לעלות מהפלייאוף "הישראלי" ליורו היו מעמדת פיגור. האוקראינים מלווים את מחיאות הכפיים בקריאות או-קרא-אי-נה וגם אוהדים סלובקים מוחאים להם כפיים. אבל קשה לומר שזו אקסטזה. אנשים מבינים שזה רק ניצחון כדורגל. רוסלאן, אחד האוהדים, אומר לי "זה בעיקר מוכיח שבעולם הוגן אנחנו יכולים להתמודד מול כולם".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

סופיה, אוהדת מחארקיב שמתגוררת מגרמניה מתחילת המלחמה, אומרת שזה בהחלט משמח הניצחון. אבל חשוב מאד לא לשכוח את המלחמה ואת מה שקורה בבית״.