אין אוהד כדורגל שלא חווה בחייו תקופה מתסכלת, תקופה שקבוצתו נקלעה לקשיים, לשנים בלי תארים, לשנים שבהן היא הפכה ללעג, גם אם היא נחשבת למועדון גדול. יש אוהדים שהקשיים גורמים להם להתרחק, אבל יש גם הרבה שבשנים האלה מבינים עוד יותר עד כמה האהבה לקבוצה היא באמת חסרת גבולות, אהבה ללא תנאים. ואז, כשפתאום הגלגל מסתובב והקבוצה שלך מצליחה, אתה מסתכל על ההצלחה אחרת. אתה מעריך אותה יותר, אתה נוצר אותה אצלך בראש, בלב ובנשמה.
במשך שלושה עשורים כמעט אוהדי ליברפול הפכו לקלס ובדיחה עצובה בעולם הכדורגל. הם נשענו על העבר, ראו קבוצות אחרות עוקפות אותם בסיבוב, אבל אנפילד המשיך להיות מקום המפלט שלהם, כי הם כל הזמן קיוו, גם אם בעצמם כבר נהנו לצחוק על השחקנים האפורים וחסרי האופי שהם ראו מול עיניהם. הם היו קרובים לפעמים לצמרת, ראו הבלחות עם נס זכור במיוחד באיסטנבול, אבל לא באמת היה להם על מה להישען, או יותר נכון על מי, עד ה-8 באוקטובר 2015, אז חתם יורגן קלופ כמאמן הקבוצה.
"אנחנו צריכים להפוך מספקנים למאמינים", פנה לאוהדים במסיבת העיתונאים הראשונה שלו. והיום, קצת יותר מתשע שנים, האיש החשוב ביותר של המייטי רדס במאה ה-21 החליט שדי, שבתום העונה הוא יעזוב את הקבוצה, אחרי שקיים את שהבטיח. שאחרי שנים של השפלות, גרם להם ללכת עם החזה מתוח בגאווה.
קלופ רשם הישגים מרשימים. אחוזי ההצלחה שלו עומדים על 60.7%, מעל קני דלגליש (58.3%) ובוב פייזלי (57.4%), למרות שהוא זכה בהרבה פחות אליפויות (אחת) לעומת דלגליש (שלוש) ופייזלי (שש). קלופ הוא המנג'ר היחיד של ליברפול שזכה בכל תואר אפשרי כולל ליגת האלופות, הגביע האנגלי וגביע הליגה. לליברפול עדיין נותרו 17 משחקי פרמייר ליג העונה, מה שאומר שקלופ יסיים את תקופתו במועדון אחרי 334 משחקי ליגה.
ב-317 משחקיו עד כה, הוא רשם ממוצע יוצא דופן של 2.12 נקודות למשחק, שלישי רק אחרי פפ גווארדיולה (2.34) וסר אלכס פרגוסון (2.16) מבין אלו שאימנו לפחות 50 משחקים בליגה. הניצחון הבא של ליברפול בפרמייר ליג יהיה ה-200 של קלופ והוא יהיה השביעי שעושה זאת בסה"כ, כשרק שלושה עשו זאת באותו מועדון כמוהו - פרגוסון, ארסן ונגר וגווארדיולה. 199 הניצחונות שהגיעו עד היום, שמים אותו במקום השני בכמות הניצחונות שהשיג מאז משחק הליגה הראשון ב-17 באוקטובר 2015 מול טוטנהאם, כשרק סיטי זכתה ביותר נקודות (716) וניצחונות (223) בפרק הזמן הזה.
מה שמדהים הוא שאת ההישגים האלה הוא הביא עם כדורגל חדשני, מרגש, כזה שרבים ראו בו ככדורגל היפה ביותר שהם ראו בממלכה. קלופ הביא לאנגליה את ה- Gegenpressingהאדיר שבו חניכיו התנפלו על שחקני היריבות ברגע שאיבדו כדור וגרמו להם לאבד את הדעת. "הרגע הטוב ביותר לזכות בכדור הוא מיד לאחר שהקבוצה שלך איבדה אותו, כשהיריב עוד מחפש לאן להעביר את הכדור", הסביר וחניכיו ביצעו זאת בצורה מושלמת, שהם משחקים כדורגל התקפי ומשובח.
הטקטיקה הזאת דרשה כמויות של מהירות, תרגול ומשמעת של השחקנים והם הפכו תחתיו למכונה משומנת. מהשחקן הכי מסור ועד השחקן שהכי פחות אוהב לרוץ, כולם התנהגו על המגרש כמו חיילים ממושמעים. ליברפול הייתה קומפקטית ודורסנית. הוא שיפר שחקנים שהיו רגע לפני הפריצה הגדולה לכוכבי כדורגל, מאליסון, דרך אנדי רוברטסון ועד למוחמד סלאח, שהפך תחתיו למטאור.
היופי הגדול ביותר שאת המשמעת שלהם הוא השיג ברכות. קלופ הבין שעידן המאמנים שרודים בשחקנים שלהם עבר מן העולם, ששחקנים מחפשים היום לא רק מאמן שידריך אותם, אלא דמות אבהית שתבין שהם בני אדם. "טקטיקה חשובה, אי אפשר לנצח בלעדיה, אבל הרגש עושה את ההבדל", אמר והוסיף כי "הכדורגל הטוב ביותר מבוסס על הבעת רגשות". הוא נתן להם אהבה והם החזירו לו חיבוק פיזי וגם חיבוק על הדשא, עם הקשבה למה שהוא אומר ואנפילד כולו נסחף לאהבה הזאת.
אצל הקהל קלופ הפך לגיבור מקומי ככל שהשנים עברו. קירות בנייני העיר נצבעו בדיוקנים מצוירים שלו, והוא קיבל מעמד של רוק סטאר, כזה שהיה שמור רק לכוכבי הביטלס. הטקס הקבוע אחרי משחקים שבו ניגש ליציע הקופ וחגג ניצחונות, הפך לטקס מחייב בדיוק כמו שריקת הסיום של השופט. "זה המועדון הכי טוב בעולם", פנה קלופ אל האוהדים היום כשדמעות בעיניו. "הדרך בה האנשים פה מתמודדים עם קשיים היא מודל לחיקוי עבורי, למדתי פה כל כך הרבה".
קלופ אולי לא זכה בכמויות תארים כמו שגווארדיולה זכה עם סיטי, אבל המורשת שלו תהיה גדולה לא פחות, תוך שהוא שמר כמה שיותר על אותנטיות ועל ה-DNA של הקבוצה. לא משנה מי ייכנס לנעליו – צ'אבי אלונסו, סטיבן ג'רארד, רוברטו דה זרבי או כל מאמן אחר – הם יצטרכו להביא לא מעט קסם אישי וייחודיות משלהם כדי שלא יסבלו מהשוואות מעייפות כל הזמן. מה שכן, אולי כדאי להם לנסות מעט לשמור גם על הרוח של קלופ במסדרונות אנפילד. בכל מקרה היא תהיה שם לעד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו