ליגת האלופות תחזור הלילה לחיינו. במקרים מהסוג הזה נהוג לכתוב, במהלך או בסוף המשפט, את המילים "בשעה טובה", אבל המציאות היא - כבר הרבה יותר מדי זמן - שאין שום דבר מרגש בשלב הבתים במפעל, שאמור להיות הקצפת של הענף הפופולרי בתבל. אלא אם, ובכן, אתם מתרגשים באופן חריג מהאפשרות להתעפץ על הספה מול המסך (ללא ספק פעולה מענגת).
"המקום בו קורים ניסים", מכנה באופן תדיר שגיא כהן, הפרשן הבכיר של ערוץ הספורט, את ליגת האלופות. זה נכון, אולי, לשלבי הנוקאאוט המתקדמים, שם באמת אנחנו חוזים כמעט מדי שנה באירועים שנצרבים בזיכרון הקולקטיבי. אבל מה לגבי שלב הבתים? הנה הכינוי שלי: "החומר שממנו מפיקים כדורי שינה".
לא מעט גורמים פגעו בהנאה שלי מליגת האלופות בשנים האחרונות. מהעובדה שקשה לי הרבה יותר להתרגש אחרי שכבר ראיתי פחות או יותר הכל, דרך העולם שהשתנה והפך אותי (את כולנו) כמו מחובר עם אינפוזיה לנייד ובכך היכולת להתרכז נטו במשחק הפכה בלתי אפשרית, ועד החיים עצמם, שלא תמיד מאפשרים ראש שקט או מפגש עם חברים שישדרג את החוויה.
עכשיו בטח תגידו, "אז מה אתה רוצה מחיינו? כדורגל כנראה כבר לא ממש מעניין אותך". ואני בתגובה אלחץ על הזמזם הדמיוני, האדום הזה, ואענה: "WRONG ANSWER". אני מודה, הסיבות שציינתי קרוב לוודאי היו באות לידי ביטוי בצורה כזו או אחרת בכל מתכונת, אבל חכו עוד רגע, שמרתי את הרע לסוף – את ה-סיבות שבגינן הפך שלב הבתים בלתי ניתן לצפייה.
נתחיל עם "מסלול האלופות" הידוע לשמצה. אותו מסלול מוקדמות – בעל ערך פוליטי אבל פחות ספורטיבי – שמאפשר לקבוצות מליגות קטנות, חלקן קיקיוניות, להיות חלק מהמפעל. הנה אני כותב זאת תוך שאני מקליד בנחרצות: למכבי חיפה אין מקום בליגת האלופות. אתם יכולים להירגע, חברים ירוקים, גם למכבי תל אביב אין מה לחפש שם. וגם לא ליאנג בויז, דברצן, אוצלול גאלאץ (או איך שלא קוראים לה), באטה בוריסוב, ויקטוריה פלזן, שריף טירספול ואחרות.
למה אין להן מקום, אתם שואלים? ובכן, התשובה פשוטה. כשנטע לביא ודומיו מצהירים לקראת הגרלת שלב הבתים "אני רוצה את פריס סן ז'רמן!" – הרי שהסאבטקסט של הדברים, לפחות מבחינתי, מאוד ברור והוא הולך כך: "לא אכפת לי לקבל שביעיה בראש, העיקר שתהיה לי האפשרות להחליף חולצה עם ליאו מסי". הלו, תתעוררו, זה לא חוג. אתם רוצים את החולצה של מסי? תשלחו מברק. בהצלחה עם זה. באמת, ברצינות, כאילו מה – למה שדברצן ודומותיה ישחקו עם ברצלונה ודומותיה באותה מסגרת? למה, למען השם?
שלא תגידו שאני רק נגד הליגות הקטנות, חלקן קיקיוניות, הנה אני מדגיש: מבחינתי, גם לוולפסבורג הגרמנית, ליל הצרפתית, ברייטון האנגלית ובטיס הספרדית אין מקום במפעל שאמור להיות "הפנים של הענף".
אל תישברו לי עדיין, הנה אני מגיע לנקודה המרכזית בתזה וקורא: "די לאחיזת העיניים". בעוד בליגות השונות בספורט האמריקני יש דראפט, ותקרות שכר קשיחות - אמצעים שמאפשרים גם לקבוצה שהיום בתחתית לחלום על המחר – בכדורגל האירופי יש מעמדות ברורים מאוד. בגדול, זה הולך כך: "יש לך משאבים? אהלן וסהלן, התקבלת". "אין לך איך לסגור את החודש? לכי חפשי". אז אם מלכתחילה הענף אינו מעניק סיכוי שווה לכולן, אולי די עם הבולשיט?
תראו את הכדורסל האירופי – אירוע שלא מעניין אף אחד, למעט כמה עכברים בישראל ובליטא. אבל מה? עשו לימונדה מהלימונים. אולי לא הכי טעימה בעולם, אבל עבור חובבי הז'אנר – היורוליג היא מוצר מושלם. וזה, לדעתי, בדיוק המוצר שגם אוהדי הכדורגל צריכים לייחל לו: לראות את הקבוצות הטובות ביותר נאבקות זו בזו, מדי שבוע, כמעט ללא סרח עודף.
זה מאוד פשוט, ענף יקר. כנאמר, העולם השתנה. יש לך את תשומת הלב שלי לזמן מוגבל – ואתה לא תשיג אותו באמצעות גנט, דינמו זאגרב וקופנהאגן. אתה כן יכול להרוויח אותו אם תסדר מפגשים שבועיים, בעלי משמעות (רק לקבוע את הפורמט הנכון), בין ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ'סטר סיטי, באיירן מינכן וכו'. או בקיצור, רפורמה עכשיו.
כן, שלב הבתים של ליגת האלופות יחזור הלילה לחיינו. שינה ערבה שתהיה לכם.
