אומרים על ארגנטינה שזאת מדינה של 46 מיליון מאמני כדורגל. לכל אחד שם יש דעה על המשחק, וכל אחד שם חושב שהדעה שלו היא הנכונה. כמובן שזה לא נכון – הרי לא סביר שכולם בארגנטינה מאמני כדורגל – אבל בימים אלה נדמה שהמציאות לא כל כך רחוקה.
עשר נבחרות דרום אמריקניות יתחילו בחודש ספטמבר את משחקיהן במוקדמות הגביע העולמי 2026, ולשבע מתוכן מאמן ארגנטינאי. ליונל סקלוני הוא זה של אלופת העולם, אבל חוץ ממנו ישנם גם מרסלו ביילסה באורוגוואי, נסטור לורנסו בקולומביה, גוסטבו קוסטס בבוליביה, גיז׳רמו בארוס שלוטו בפראגוואי, אדוארדו בריסו בצ׳ילה ופרננדו באטיסטה בונצואלה.
מדובר במספר חסר תקדים, שמעלה בעיקר את השאלה מה יש במאמנים הארגנטינאים שהופך אותם לכל כל מבוקשים?
מועדון ספורט | שאלות השבוע - פרק 3
"מחפשים אותנו כי אנחנו מאהבים של הטקטיקה", ניסה לענות גוסטבו אלפרו, עד לאחרונה מאמנה הארגנטינאי של נבחרת אקוודור. הכוונה של אלפרו היא שמאמני הכדורגל הארגנטינאים רואים את עצמם במידה רבה אקדמאים של המשחק. מבחינתם, הם בוגרים של שתיים מאסכולות האימון המוצלחות ביותר שקיימות: זאת של ססאר לואיס מנוטי וזאת של קרלוס בילרדו.
שני המאמנים האלה, שהובילו את ארגנטינה לזכיות במונדיאלים של 1978 ו-1986 בהתאמה, יצרו שתי פילוסופיות כדורגל שהולידו שורה של מאמנים שגדלו עליהן. במקרה של מנוטי מדובר בכדורגל יפה, יצירתי ואסתטי, בעוד שאצל בילרדו מדובר בכדורגל טקטי, מחושב וממושמע. בכל מקרה, היום לכל מאמן כדורגל ארגנטינאי יש את הגישה שעליה גדל, מאמן דיפלומה מוכחת, וזה הופך אותו אוטומטית למבוקש בשוק.
"כמו עכביש"
יחד עם זה, יש את עניין ההתאקלמות. "שחקנים ומאמנים ארגנטינאים הם כמו עכביש", הסביר פעם רוברטו פרפומו, שחקן העבר של ראסינג, ריבר ונבחרת ארגנטינה; "אנחנו יודעים להסתדר בכל מקום ולשרוד הכל, בגלל זה אנחנו כל כך מבוקשים".
ובאמת, איפה שלא תשימו את האצבע על הגלובוס תמצאו שחקן או מאמן ארגנטינאי, אם לא שניהם. לפי אתר שמאגד את כל אנשי הכדורגל הארגנטינאים ברחבי העולם, יש כרגע מעל ל-500 מאמנים ואנשי צוות מארגנטינה (עוזרי מאמן, מאמני כושר, מאמני שוערים וכו׳) שעובדים במקומות כמו יפן, תאילנד, אינדונזיה, מרוקו וניו זילנד.
רק בנבחרות לאומיות יש למעלה מ-50 ארגנטינאים, כמו למשל פבלו סבאלטה – המגן הימני לשעבר של מנצ׳סטר סיטי – שמונה השנה לעוזר המאמן של נבחרת אלבניה.
"התשוקה למשחק"
דייגו לאטורה, היום איש תקשורת ובעבר שחקן נבחרת ובוקה ג׳וניורס, נדרש גם הוא לנתח את הסוגיה. "ארגנטינה היא מדינת כדורגל מאוד מצליחה ולא במקרה היא מוציאה שחקנים טובים ומאמנים מעולים" אמר; ״הכדורגל במדינה כל כך תובעני שמי שמצליח פה מקבל את כל הכלים להצליח איפה שירצה".
מבחינת פבלו ״ויטמין״ סאנצ׳ס, ארגנטינאי שמאמן את הקבוצה הצ׳ילאנית פלסטינו, הסיבה הרבה יותר פשוטה; "היתרון הגדול שלנו כמאמנים ארגנטינאים הוא התשוקה שלנו למשחק".
לדעת רבים, התשוקה הזאת היא בעצם עניין תרבותי. "אני זוכר שכבר בגיל 8 המשחקים בבית ספר היו הדבר הכי חשוב לנו", אמר מאוריסיו פלגרינו, שחקן העבר שאימן באנגליה ובספרד; "בארגנטינה אתה לומד מהר מאוד שלהפסיד בכדורגל זה דבר מאוד דרמטי, אז כולם מנסים למצוא דרכים איך לא להפסיד".
סקלוני כדוגמה מובילה
בסופו של דבר, בין כל הסיבות האלה, הסיבה המרכזית לאינפלציה הנוכחית היא כנראה ההצלחה. העובדה שמאמן כמו ליונל סקלוני הוביל את נבחרת ארגנטינה לזכייה בגביע העולמי הקפיצה את המניות של המאמן הארגנטינאי לשמיים.
סקלוני הראה שהדור הנוכחי של מאמנים ארגנטינאים מסוגל לעמוד בקצב שבו מתפתח הכדורגל ברחבי אירופה, ושיש ביכולתו להציב את הכדורגל הדרום אמריקאי בפסגה.
"מנהל בחברה גרמנית אמר לי פעם שכל חברה בעולם צריכה שיהיה לה ארגנטינאי", סיפר העיתונאי וולטר וארגס; ״כי בזמן שהגרמני הולך לחפש את חוברת ההוראות כדי להבין איך להחליף את הנורה שנשרפה, הארגנטינאי כבר החליף אותה וסידר עוד שני דברים".
הסיפור הזה מתאר בצורה יפה את התדמית של מאמן הכדורגל הארגנטינאי. יצירתי, פעלתן, מיישם ומוצא פתרונות. בזכות כל אלה, התחרותיות, המקצוענות, התרבות והתשוקה למשחק, דרום אמריקה פנתה אל המאמן הארגנטינאי כדי שיקח אותה למונדיאל. עובדה, זה עובד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו