מסי, יום כיפור עדיין רחוק בלוח השנה, אבל תרשה לי כבר עכשיו לבקש ממך סליחה. סליחה על זה שבמשך שנים, כשחברים שלי טענו שאתה הגדול בכל הזמנים, אמרתי להם "מה פתאום". כשקולגות בעבודה אמרו שאתה בליגה של מראדונה, כל הזמן אמרתי שאלוהים יש רק אחד, ואתה ממש לא שם.
סליחה שבמשך שנים טענתי שאתה לא מופיע ברגעי אמת. סיפרתי לכולם שבארבעה מונדיאלים לא כבשת אפילו שער אחד בשלבי הנוקאאוט. שהיית חכם על סרביה או על איראן בשלב הבתים, אבל שבמאני טיים תמיד היית נעלם והיינו רואים אותך הולך אבוד על המגרש, לרוב עם מבט מוזר לכיוון הדשא.
סליחה שחזרתי פעם אחר פעם על זה שאתה לא מנהיג אמיתי. הזכרתי לכולם שדייגו, עליו השלום, לקח קבוצה פיצית כמו נאפולי כל הדרך לאליפות היסטורית באיטליה, וניהל בשם הדרום העני מלחמה מול הצפון העשיר. ואילו אתה כיכבת באזור הנוחות של ברצלונה, לצד סופרסטארים כמו רונאלדיניו, אינייסטה וצ'אבי, ולא בעיה לנצח כל הזמן 0:6 את חטאפה.
והמון־המון תודה
אבל בחודש האחרון, ליאו, הראית לנו, 47 מיליון ארגנטינאים, ועוד מיליארדי מעריצים שלך בארץ וברחבי תבל (לא שאני מת על התופעה הזו, אבל מה לעשות - שיקנאו הקנאים, ובעיקר הברזילאים), שאתה אכן מספר אחת. שאתה מנהיג אמיתי, שאתה באמת ליגה אחרת. כל מה שחשבתי שאתה לא.
בחודש החלומי שלך בקטאר הפכת למה שכותבים עליך בדגלי התכלת־לבן של הקהל הכי מרגש בעולם - Messías, משיח בספרדית. הופעת ברגעי האמת, נתת בישולים מראדוניים לחוליאן אלבארס, מולינה והחברים, כבשת שערים א־לה דייגו ואפילו הצלחת להרגיז יריבים כמוהו (ד"ש חם להולנדים).
בקיצור - עכשיו כן, הפכת לרב־אלוף. נולדת שנה אחרי שדייגו ריגש אותנו בפעם האחרונה, ונקווה שלא נצטרך לחכות עוד 36 שנה עד לפעם הבאה.
ולסיום, ליאו, אנחנו לא מכירים, ובניגוד למזכרת שיש לי עם מראדונה, איתך עדיין לא יצא לי להצטלם (אחיינים שלי דווקא כן זכו). אבל לפרידה, רק להגיד לך שוב: סליחה, והמון־המון תודה, שגרמת לי, לאורטל ולבנות לא לשכוח לעולם איך חגגנו את הנר הראשון של חנוכה בחורף 2022.
אנחל הגדול
ואם בגדולי אומה עסקינן, אי אפשר בלי מילה על אנחל די מריה. מי שראה את כל המשחקים של ארגנטינה בקטאר, שם לב שהיו שם שתי קבוצות שונות: אחת כשהחלוץ הנהדר שיחק - אז ארגנטינה שלטה, שיחקה יפה והגיעה למצבים (ראו עשר הדקות שבהן נכנס מול הולנד, לעומת ה"חושך" היחסי שבו היתה הנבחרת לפני כן, וב־65 הדקות הראשונות מול צרפת) - ואחת אחרת כשהוא לא היה על המגרש.
אבל יותר מהיכולת, אין על הלב של אנחליטו. ברכבת ההרים של הגמר המטורף, בכינו יחד איתו ברגעי האושר וברגעי העצב. לא סתם המצלמה נמשכה לדמעות שלו בכל פעם שהמטוטלת זזה. ועוד תודה לשוער דיבו מרטינס (על הפנדלים), ולרגל האלוהים שבדקה ה־123 מנעה מאיתנו עוד הפסד צורב לאוסף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו