האוהדים המרוקאים ביציעים, צילום: איי.אף.פי

שתי נבחרות יעלו היום (רביעי) לחצי גמר המונדיאל באצטדיון אל בית, אבל מבחינת האווירה תהיה בו רק אחת: מרוקו.

האהדה סביב המרוקאים, שמגיעים לראשונה בתולדותיהם למעמד (בעבר לא עברו מעולם את רבע הגמר), יצאה כאן מכל פרופורציה. אלה כבר לא רק האוהדים שלהם, שבאו איתם מהבית, ואפילו לא כל העולם הערבי והמוסלמי שהתאחד סביבם. לצבא האדום שלהם הצטרפו גם כל חובבי המקופחים באשר הם, חובבי הסנסציות, וכמובן כל מי שרוצה שצרפת לא תגיע לגמר - בעיקר אם הוא אוהד ארגנטינה.

לכל הדיווחים של יואב לימור בקטאר - היכנסו לערוץ הטלגרם המיוחד

זה מתבטא כמובן במחירי הכרטיסים: כרטיס "זול" במרומי היציע עולה כ־1,500 יורו. כרטיס טוב ומרכזי יותר יכול להגיע גם למחיר כפול. הביקוש בשיאו, וכל 65,000 המושבים (פלוס־מינוס, כי בכל משחק המספר משתנה והאצטדיון גדל באופן מפתיע) צפויים להיות מלאים ולעודד רק את מרוקו, שספק אם גם בקזבלנקה זוכה לכזאת אווירה ביתית.

אמרבאט. רוצה להניף גביע, צילום: גטי אימג'ס

המרוקאים עשו כמובן את שלהם בעצם ההגעה המפתיעה לחצי הגמר, אבל הם רוצים יותר. אחרי שהדיחו את בלגיה, ספרד ופורטוגל - כולן מדינות שבתקופה כזאת או אחרת שעבדו חלקים מאפריקה - הם חולמים לעשות הערב אותו הדבר למשעבדת הגדולה ביותר בהיסטוריה של היבשת, צרפת.

מבצע לוגיסטי

אלופת העולם המכהנת כמובן לא מתכוונת לשתף עם זה פעולה; היא אמנם תהיה בנחיתות מטורפת ביציעים, אבל על המגרש יש לה יתרון ברור, והשחקנים שלה רוצים לעשות היסטוריה ולהיות הנבחרת הראשונה שזוכה במונדיאל גב אל גב מאז ברזיל של 1958 ו־1962 (והשלישית בלבד שעושה זאת; איטליה זכתה ב־1934 וב־1938).

האוהדים המרוקאים מחכים לעשות היסטוריה, צילום: איי.פי

מארגני הטורניר כבר יצאו אתמול בקריאות לקהל להגיע מוקדם למשחק. אצטדיון אל בית הוא המרוחק ביותר מדוחא. הדרך הפופולרית ביותר להגיע אליו היא ברכבת תחתית עד לאצטדיון לוסייל, וממנו בשאטלים שיוצאים ללא הרף. הקטארים רכשו אלפי אוטובוסים לטובת המבצע הלוגיסטי הזה, אבל ברבע הגמר בין אנגליה לצרפת הם קצת פישלו כשבכבישים השתרכו פקקי תנועה ענקיים, ואלפים הגיעו באיחור רב.

סביר שהאוהדים יקדימו להגיע הערב, גם כדי להשתתף בחגיגה המטורפת שצפויה ביציעים. למעט ארגנטינה, אין נבחרת שזכתה כאן לאהדה כל כך גדולה, ובמקרה של "לה אלביסלסטה" זה בעיקר ליאו מסי, האיש הכי אהוב בקטאר (ויסלח לי האמיר). המרוקאים ועשרות האלפים שסביבם מתכוונים לעשות הכל כדי להמשיך את החלום שלהם עוד שלב אחד, ולהגיע ביום ראשון כמשתתפים, ולא כצופים, לבמה הגדולה מכולן.