רק האהבה תנצח. אחרי ההפסדים של גרמניה ליפן ושל ארגנטינה לערב הסעודית, היה נדמה שסדרי עולם השתנו. אם נבחן את ההפתעות במונדיאל עד עכשיו, מדובר בראש ובראשונה בצמצום פערי האיכות. כמו כן, ברור שגם לנבחרת איכותית יכול להיות יום רע שיוביל להפסד. המשחק הראשון במונדיאל טומן בחובו חוסר ודאות אצל כל המאמנים, שלא יכולים לדעת מה תציג הנבחרת שמנגד, מבחינת הרכב השחקנים והמערך הטקטי.
זה מה שקרה להאנסי פליק הגרמני, כשהמאמן היפני האג'ימה מוריאסו שינה את המערך במהלך המשחק ועבר לשחק עם שישה שחקנים בעלי אוריינטציה התקפית. לפליק לא היתה תשובה לכך - והנבחרת הגרמנית קרסה. גם להרווה רנאר, מאמנה של ערב הסעודית, היתה השפעה מכרעת על הניצחון מול ארגנטינה, ואפשר היה לראות באופן ברור איך הכישרון המקצועי שקיים בנבחרת הסעודית התחבר לכדי יכולת קבוצתית מצוינת דרך הרעיונות המקצועיים והאישיות הכריזמטית שלו.
מבחינה מנטלית, המשחק הראשון בטורניר קשה יותר לנבחרות הפייבוריטיות, שחוששות מהפסד שירחיק אותן מהעפלה לשלב הבא - בעוד ליריבות, מנגד, יש רק מה להרוויח. לשחקנים של יפן וערב הסעודית יש מן המשותף, בכך שהיתה אצלם אמונה חד־משמעית בהצלחה ושתי הנבחרות חזרו מפיגור לניצחון סנסציוני. חלק נכבד מהצלחתו של שחקן תלוי ביכולתו לבטל מחשבות סרק במשחק ולהיות ברגע הנתון במלוא אונו, מרוכז במטרה ובעשייה.
היפנים הצליחו להפוך משחק שבו לגרמניה היה יתרון משמעותי לניצחון סוחף, תוך התמודדות עם רגעים לא נעימים שבהם כמעט ספגו את השער השני והשלישי. הם לא נכנעו, ולא נתנו ליכולתם הבינונית במחצית הראשונה להסיט את מחשבתם מהצורך לביצועים טובים יותר בחצי השני. הם המשיכו להאמין בעצמם, התגברו והתחזקו ככל שהמשחק נמשך ועד לשער הניצחון המהמם ולשריקת הסיום. בנבחרות שמפתיעות, השלם גדול מסך חלקיו בזכות חיבור קבוצתי מיוחד. לחיבור הזה אפשר לקרוא "הבנה והערכה הדדית", ואפשר גם לקרוא לזה "אהבה".
לא טוב לאפריקה, מספיק טוב לקטאר? נושא השיפוט במונדיאל עלה בימים האחרונים לנוכח תוספות הזמן במשחקים. מתברר שכדורגל לא משחקים 90 דקות, אלא 100 ויותר. אני בהחלט מבין את ההיגיון שאומר שיש לצמצם את בזבוזי הזמן המכוונים, אבל זה לא נכון לבוא מראש עם אג'נדה של תוספות זמן ארוכות. ברור שאם יש פציעה שדורשת טיפול מיוחד, או מקרה שבו משחק מופסק לכמה דקות בגלל סיבות כאלה ואחרות, ראוי שתהיה תוספת זמן מיוחדת - אבל אין צורך לחרוג מהמקובל.
עוד נושא שיפוטי שעלה לדיון הוא טעויות השיפוט של השופט הזמבי ג'ני סיקאזווה, ששפט במשחק בין בלגיה לקנדה, שבו השדים האדומים ניצחו 0:1. קשה להבין איך סיקאזווה נבחר לשפוט במונדיאל, נוכח העובדה שמדובר בשופט ששרק לסיום בדקה ה־85 במסגרת משחק באליפות אפריקה לנבחרות. יש לציין ולהבהיר שאיני מטיל ספק ביושרו של סיקאזווה, אלא שבפעם הראשונה במונדיאל היתה להחלטות שיפוט משמעות ישירה על התוצאה, והנבחרת הקנדית קופחה בכך שלא קיבלה עוד שני פנדלים שהגיעו לה.
מנגד, אציין לטובה את השופט המקסיקני סזאר ארתורו ראמוס, ששפט את המשחק בין דנמרק לתוניסיה. זו הפעם הראשונה שאני רואה במשחק ברמות הגבוהות שופט שנקרא ל־VAR ונשאר בדעתו המקורית, בניגוד לעמדת שופטי ה־VAR. אם ראמוס היה מסכים באופן אוטומטי עם שופטי ה־VAR וקובע בעיטת 11 מטר לטובת דנמרק בדקה ה־93 - ייתכן שהמשחק היה מוכרע בגלל טעות שיפוט אומללה. ההחלטה הסופית בכל נושא שיפוטי חייבת להישאר של שופט המשחק הראשי. הטכנולוגיה אמורה לעזור לו בהחלטותיו, אבל לא להחליף אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו