מי לא זוכר את הראשון שלו? הייתי בכיתה ד', וראינו את הגמר של 1994 בבית של אשד שבירו. הייתי בעד ברזיל כי כולם היו בעד ברזיל, והשתייכות חברתית היתה הדרך המהירה והבטוחה ביותר אל האושר.
ולכן, כשרוברטו באג'יו העיף את הפנדל המכריע לשמיים דמעות השמחה שלי היו אותנטיות לגמרי, כמו השכנוע שצדק קמאי והכרחי נעשה עם רומאריו, דונגה ובבטו, שאת ריקוד התינוק שלו חיקינו על מגרש החול בחצר הפנימית.
אבל גם את המונדיאל הבא, צרפת 98', אני זוכר מצוין: עם הפיאסקו של רונאלדו בגמר והתמונה האייקונית של בארטז גוהר עליו; וברור שאת יפן ודרום קוריאה 2002, כשהיינו מתפלחים משיעורים כדי לראות משחקים בשמונה בבוקר, עם הקאמבק של רונאלדו והקריצות הסמוקות שהחלפנו על המשמעות "האמיתית" של התספורת שלו.
ב־2006, אחרי צבא כבר, כל אחד מאיתנו שם 100 שקל על הנבחרת שלו, ואני (שכבר קשרתי את גורלי בגורלה של איטליה) ראיתי את הסטיפה שלי באה והולכת עד שטרזגה הפציץ את המשקוף ופאביו גרוסו סגר עניין; דרום אפריקה 2010 היה המונדיאל הראשון שראיתי לבד (בגיל 26 החבורה מהתיכון כבר לא היתה מסגרת כל כך טבעית), וב־2014, באירוע של העבודה בזמן "צוק איתן", המטחים של קרוס ומולר לשער של ברזיל נראו גורליים יותר מהטילים שהיו עלולים לנחות עלינו (את שם המבצע הצבאי הייתי צריך לגגל - את הפנים של דוד לואיז וה־7:1 המהדהד זכרתי בעל פה).
ארבע שנים לאחר מכן, ברוסיה 2018, את אמבפה בן ה־19 חותך את הקישור וההגנה של ארגנטינה על כל המגרש כבר ראיתי ממשטח הפעילות של זוהר, שהיתה בת חמישה חודשים, והיתה מרותקת מול המסך הצבעוני הנוצץ שפתאום נותנים לה לבהות בו.
"זה היה קיץ מושלם, כמו כל קיץ שיש בו מונדיאל"
אם אתם קוראים את השורות האלה, כנראה שגם לכם יש קולאז' מונדיאלים של רגעים וזיכרונות. זו אולי הברכה הגדולה ביותר של הטורניר, שנותן טעם להווה ומסגרת לעבר.
"המונדיאל מערסל את עיתותינו, קוצב את חיינו, מטעים אותם, ממסגר אותם, מפסק אותם... מדי ארבע שנים, כמו עונת התותים או עונת הדובדבנים", כותב הסופר הבלגי ז'אן פיליפ טוסן ב"כדורגל" (הוצאת לוקוס, בתרגום מיכל שליו). אצל קארל־אובה קנאוסגורד, הסופר הנורבגי שנודע בסיגוף והתבודדות, המונדיאל הוא קרן אור פשוטה ונטולת היסוס: "זה היה קיץ מושלם", הוא כותב ב"Home and Away" על גרמניה 2006, בסוף תיאור הקולאז' הפרטי שלו, "כמו כל קיץ שיש בו מונדיאל".
ולמה שלא יהיה? המונדיאל הוא אירוע עולמי יוצא דופן. איפה עוד יתחרו ביניהן תחת קורת גג אחת קטאר ואקוודור, וויילס וארה"ב, אנגליה ואיראן? משהו מהשמחה שוחרת השלום הזאת מחלחל אלינו כילדים, כשהעולם נפתח בפנינו במעין אופרת סבון נצחית, שמחליפה רק תפאורה ושחקנים. ובמילים של טוסן: "אין לה מושב קבע, היא נעה סביב העולם ומקיפה אותו באיטיות מלכותית של ספינת מטען... עם שיירת השחקנים והעסקנים שלה, להקת המאמנים והמטפלים, הנודדים מיבשת ליבשת".
את העגינה הקרבה של ספינת המונדיאל בקטאר מלווה עגמומיות, ועבורי לפחות - תחושה של שבירת רצף. קודם כל, כאב לשני ילדים קטנים, רוב המשחקים נופלים על שעות העבודה או ההירדמות; זה אומר שלראות את הולנד-סנגל או דנמרק-תוניסיה כבר לא יהיה אותו מעשה ספונטני וקל דעת של הישאבות, אלא עניין למשא ומתן.
אבל מעבר לכך, נדמה שהטורניר עצמו השנה באופסייד (ולא מאלה של מילימטרים בודדים שצריך להכריע ב־VAR). הנטיעה המאולצת של המשחקים בחורף היתה כרוכה במאמץ כה בוטה - עם דחיסת הליגות האירופיות ומכות הפציעות שהיא גררה; עם ריבוי הפסקות השתייה ומיזוג האצטדיונים; עם השחיתות הגסה שהובילה להחלטה והפרות זכויות האדם הקשות שהיו כרוכות במימושה - שקשה להתמסר אליו באופן מלא.
כמו דובדבנים קפואים שלא בעונה: זה נחמד, אבל לא הטעם של הדבר האמיתי.
הניפו הכל, זכו בהכל, ותמיד זינבו זה בזה
יש עוד עניין שמשרה תחושה של סוף מסיבה: זה המונדיאל האחרון של מסי ורונאלדו. קשה לדמיין את במת הכדורגל העולמי מבלי שבמרכזה יהיה הצמד הזה: הילד שסבל מקשיי גדילה וכמעט עזב את בארסה, והנער השחצן של ספורטינג, שהבריק מול יונייטד במשחק ראווה; היעילות של מסי באמצע מול הפדלדה של רונאלדו שחורך את האגף; שליטה בלתי אפשרית בכדור על הדשא, מול התרוממויות בלתי אפשריות לנגיחה (וברבע גמר בלתי נשכח מול יובה: למספרת).
גם מחוץ למגרש הם לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה: הצניעות והפשטות של מסי, שיכול להסתובב בזקן ג'ינג'י של מלח, מול אייקון האופנה המפונפן CR7. אולי משום כך השאלה הנצחית שרודפת אותם מעוררת בכל העולם כאלה אמוציות, והיא כבר מזמן לא עניין של דעה מקצועית או טעם, אלא זהות: מסי או רונאלדו?
בפתרון המשוואה הזאת נשאר עדיין נעלם אחד. במשך 16 שנים הם עשו הכל, הניפו הכל, זכו בכל, ותמיד זינבו זה בזה לאורך הדרך: כשמסי לקח אליפות עם בארסה, רונאלדו הבקיע עבור ריאל בגמר הגביע; כשהפרעוש הבריק בקופה אמריקה, הפנומן לקח גביע אירופה.
אבל בין הררי הסטטיסטיקה, בין טורי הגביעים של כדור הזהב וליגת האלופות, הגביע העולמי הוא החור היחיד בארון התארים של שניהם.
המונדיאל הזה בקטאר היה יכול להיות הקרשנדו של היריבות שהגדירה את עולם הכדורגל. אבל בשונה מסרטי האקשן של שנות ה־80 וה־90 (שרוב מי שגדל על כדורגל גדל גם עליהם), העימות הצפוי בסצנת הסיום נראה מוגבל, אפילו עלוב. מסי אמנם חוזר לאחרונה לפרוח, אבל המעבר שלו מברצלונה לפ.ס.ז' עתירת המזומנים עדיין מהדהד כתוצאה ביזארית ועגומה של מגיפה עולמית וניהול שערורייתי.
על רונאלדו לא צריך להכביר מילים, אבל תלאותיו של מסי מתגמדות לעומתו. את הפנומן הכניעו לא כוחות טבע ולא כישלונות ביורוקרטיים, אלא חולשה אנושית. מי שכיוון כל בעיטה לשער אל הנצח, מוצא את עצמו חשוף ומושפל מול פגעי הזמן; מי שחתר לשפר את מעמדו ככובש המוביל בליגת האלופות מתחנן לדקות משחק מול שריף טירספול ואומוניה ניקוסיה בליגה האירופית. במקום להיות דמות חונכת והירואית כמו זלאטן איברהימוביץ' במילאן, הוא מתבזה בריבים קטנוניים על המגרש ומחוצה לו.
אז מה עושים עם הרהורים נוגים כאלה? כנראה ככל שאנחנו מתבגרים קולאז' המונדיאל שלנו נעשה מורכב יותר, ואין מנוס מלראות את הצד המכוער של המשחק, או את דור הכוכבים בני גילך מזדקן, בדרך לפרישה. כל זה נכון, כמובן, עד שתישמע שריקת הפתיחה. אז אחזור להיות אותו ילד בן עשר, שאחר צהריים אחד בקיץ של 94' ראה את באג'יו בועט לשמיים ולא ידע את נפשו משמחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו