במשך שבוע המשחקים הראשון בריו דאגו שהקהל לא יגיע. כשהוא התחיל להגיע, המארגנים דאגו בגללו. זה התחיל באיזושהי אי נוחות, כמו קריאות בוז רמות לאצן ג'סטין גאטלין לפני ריצת גמר ה־100 מ'. "זה קהל חם. פוליטי. של כדורגל", הסביר לי עיתונאי קולומביאני.
אתמול, לפנות בוקר שעון ישראל, הגיע תורו של הקופץ במוט, שיאן העולם והמועמד הבכיר לזהב, רנו לאבילני, לזעום על שריקות הבוז הרמות שספג - כשחטאו היחיד הוא כאמור הפייבוריטיות. השריקות הוציאו אותו משיווי משקל, למרות שלא התקשה להגיע ל־5.98 מ', בלי לפסול אפילו פעם אחת. אלא שאז נותר מולו מתמודד יחיד, הברזילאי טיאגו בראז דה סילבה. הקהל המקומי, הצמא לזהב, הפך עוין כלפי הצרפתי, שראה את דה סילבה קובע שיא דרום־אמריקני חדש - 6.03 מ'. זה היה קצת יותר מדי עבור לאבילני.
הוא הישווה את היחס שקיבל לזה שג'סי אוואנס סבל ממנו באולימפיאדת ברלין ב־1936, אך לא דייק. הקהל הגרמני לא הפריע לאוואנס. לאבילני התנצל מאוחר יותר על דבריו, אבל נותר איתן בדעתו שקהל כזה עדיף שיישאר בבית. "אם אין כבוד במשחקים האולימפיים, איפה יהיה כבוד?", הוא שאל, אבל בברזיל הוא לא עניין איש.
אבל אל תזלזלו במודעות של הקהל הברזילאי. תחרויות האתלטיקה נערכות באיצטדיון "נילסון סנטוס". אוהדי הספורט, הזועמים על השחיתות הקשה במדינה, מחו נמרצות על קריאת האיצטדיון במקור על שמו של ז'ואו הבלאנז', נשיא פיפ"א בשנים 1998-1974. בתחילת השנה הם זכו במאבק הזה, והשם הושב על שמו של סנטוס, ממגיניה השמאליים הגדולים בהיסטוריה של הסלסאו, שזכה בגביע העולם ב־1958 וב־1962.
אתמול הלך הבלאנז' לעולמו בגיל 100. ברזיל כלל אינה אבלה. מפתה להאמין שזה רק בגלל השחיתות, אבל יש סיבות יותר פרוזאיות. הבלאנז' הוא מי שלא מנע את הפיאסקו ש"גנב" את מקומה של ברזיל בגמר מונדיאל 1978 - איפשר לארגנטינה לשחק מאוחר יותר את המשחק האחרון בבית חצי הגמר ולהנדס תוצאת 0:6 על פרו, שהביאה להדחת הסלסאו.
מילר. זורקת את עצמה אל עבר קו הסיום // צילום: Gettyimages
בקופנהגן ב־2009, כשריו התמודדה בהצבעה על שיקגו, טוקיו ומדריד, על אירוח האולימפיאדה הנוכחית, הבלאנז' הוסתר מהתקשורת המערבית, בשל היותו שקוע עמוק בשחיתות של פיפ"א. אבל הוא תרם את חלקו מאחורי הקלעים, כשגייס מדינות באפריקה, להן הזכיר שהיה הראשון לתת למפעל בינלאומי להתקיים על אדמת היבשת - גביע העולם עד גיל 20 בתוניסיה ב־1979.
רוח מותרת
אם לאבילני חרד לרוח האולימפית, דווקא היה ממנה בכל מקום. הזינוק של שוניי מילר מבאהמה אל קו הסיום בגמר ה־400 מ', שקבע זמן של 49.44 שנ', אולי שבר את ליבה של סגניתה אליסון פליקס (וגם לקהל המעריצים הגדול של השנייה), אבל היה התגלמות המאבק האולימפי על כל מילימטר.
אבל יש משהו אצילי יותר מהמאבק לניצחון, ואותו גילמו למחרת שתי רצות אלמוניות יחסית. ניקי האמבלין הניו־זילנדית הפילה בטעות את אבי ד'אגוסטינו האמריקנית, ונפצעה. ד'אגוסטינו סייעה להאמבלין לקום, כשזיהתה כי אינה מסוגלת לרוץ. כן, האמבלין הפילה את ד'אגוסטינו, שבחרה לוותר על המשך הריצה, וסייעה לניו־זילנדית לסיים את המירוץ.
ולפעמים הרוח האולימפית מתבטאת, בניגוד ללאבילני ולפליקס, פשוט בשמירה על הפיסגה, ומי שהצליח לעשות זאת הוא דויד רודישה בריצת ה־800 מ'. פעם היא היתה בית הקברות של הפייבוריטים - ווילסון קיפקטר וסבסטיאן קו הגדולים מעולם לא זכו בזהב. בלונדון לפני ארבע שנים קבע רודישה שיא עולמי - ועם שיא עולמי קשה להפסיד. בריו, הגשם היה שם כדי להפריע לו, אבל הוא פתח בריצת חזית, ולמרות שלא התקרב לשיא העולם, ניצח עם 1:42.15 דק' - זמן מרשים.
ועוד על המסלול - יוסיין בולט תירץ את זמנו "האיטי" בגמר ה־100 מ', 9.81 שנ' להזכירכם, בכך שהמארגנים איפשרו זמן מנוחה של פחות משעה וחצי בין ריצת חצי הגמר לגמר. אתמול עשה את שלו בחצי גמר ריצת ה־200 מ' - יותר נכון 150 מ' ריצה ו־50 מ' הליכה - עם זמן של 20.28 שנ'.
.jpg)
האמבלין ודג'וסטינו. מגלמות את רוח הספורט // צילום: רויטרס
ממלכה של מדינה אחת
את אירועי היום תפתח ריצה שהיא כנראה יותר חד־צדדית מטורניר הכדורסל לגברים. קניה לא הפסידה ריצה ל־3,000 מ' מכשולים במשחקים האולימפיים שבהם היא השתתפה מאז 1968. ולצד עשר מדליות הזהב הללו (היא החרימה את משחקי 76' ו־80') היא לקחה גם 7 מדליות כסף.
ומה לגבי היום? שיאו האישי של האיטי מבין שלושת הקנייתים במירוץ מהיר ב־9 שנ' מהמהיר ברצים האחרים. האיש הזה הוא קונסלוס קיפרוטו בן ה־21, שיתחרה בשני אלופים אולימפיים, אזקיאל קמבוי וברימין קיפרוטו. דווקא זמנו השנה של קונסלוס טוב באופן ניכר מכל יריביו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
