בכניסה לקטאר, אחרי ביקורת הדרכונים, נדרשים כל הנוסעים לשקף את החפצים שלהם. במבט ראשון, זה נראה מוזר. מה פתאום שיקוף בכניסה, אחרי הירידה מהמטוס? בירור קצר העלה את התשובה: אלכוהול. שתייה חריפה אסורה באסלאם, וקטאר אוכפת את האיסור הזה באדיקות. כל מי שנכנס לתחומה נבדק, ואם יש לו אלכוהול - הוא מוחרם מייד, נפתח ונשפך לכיור הקרוב.
עניין האלכוהול עוד יעשה מן הסתם לא מעט כותרות במונדיאל הקרוב, שייערך בנובמבר-דצמבר בקטאר. אלכוהול - או ליתר דיוק, בירה - היא חלק מובנה בחוויית המשחק עבור לא מעט אוהדים. האנגלים והגרמנים, ולא רק הם, מגיעים שעות לפני המשחק לאזור המגרש, שותים בברים, שרים ומעודדים, וממשיכים אל תוך הלילה אחרי שהמשחק נגמר. הרבה אוהדים שלא משיגים כרטיס למשחק מתגודדים ברחובות, עם בירה ביד, וצופים במשחקים על גבי מסכים גדולים.
כל זה לא יקרה בקטאר. מי שיחפש אלכוהול ברחוב, לא ימצא. גם לא באף חנות או סופרמרקט, ואפילו לא במסעדות. לא תמצאו בתפריט יין או קוקטיילים או משהו שאפילו מזכיר אותם. המקומות היחידים שבהם מותר להגיש שתייה חריפה הם ברים סלקטיביים בחלק מהמלונות, וגם שם - במחירים מטורפים. צ'ייסר של וויסקי נמכר בבר של מלון אינטרקונטיננטל ב־95 שקלים. בירה - ב־50.
בלחץ חיצוני הסכימו המארגנים לאפשר מכירה של בירה במתחמים סגורים בתוך האצטדיונים, כלומר שרק מי שיהיה לו כרטיס, וייכנס פיזית לתחומי האצטדיון, יוכל לקנות ולשתות. המארגנים אפילו התחייבו שהמחירים יהיו סבירים, אבל זה בוודאי לא יתקרב לספק את הביקוש (או את החוויה). יש הטוענים שטוב שכך: פחות אלכוהול שווה פחות אלימות. אחרים סבורים שדווקא להפך: בלי אלכוהול החוויה תהיה אחרת, שמחה פחות.
שאלתי חבר, אירופאי שמתגורר בשנים האחרונות בדוחא, מה נוהגים הזרים לעשות ביום־יום אם הם רוצים לשתות. הוא סיפר שיש חנות אחת ויחידה בפרבר של בירת קטאר, שבה מותר לזרים לרכוש אלכוהול. זה מתחם סגור, שמתופעל בשותפות עם חברת התעופה הלאומית, קטאר איירליינס, תחת השם Qatar Distribution Company. הכניסה אליו מותרת רק עם תעודה מזהה שהונפקה במיוחד, ועליה שם, תמונה ומספר, שניתנת רק לדיפלומטים או לזרים שקיבלו היתר לכך מהמעסיקים שלהם. את האלכוהול מותר להם לקחת רק הביתה, ולשתות אותו שם בלבד; מי שיחרוג מכך - מסתכן בכלא.
קטאר איירליינס מתפעלת את המתחם משום שהיא מגישה אלכוהול בטיסות שלה. קשה להתעלם מהסטנדרט הכפול: הוא בא לידי ביטוי גם בלבוש של חלק מהנשים. בקטאר רבות מהן מסתובבות עם חיג'אב שחור; זה ניכר הרבה יותר מאשר באמירויות, למשל, שהפכה בשנה האחרונה לחביבת הישראלים. קטאר, לעומתה, דתית יותר ושמרנית הרבה יותר.
אבל בטיסות הכל משתנה. לא מעט נשים עולות עליהן כשהן עוטות חיג'אב, ואז נכנסות לשירותים לקראת הנחיתה ויוצאות כשהן לבושות ג'ינס אופנתי וטי־שירט. בדרך חזרה הביתה התמונה מתהפכת: הן עולות בג'ינס, ויורדות בחיג'אב. נראה שהמשחק הזה מוכר ומקובל כאן על כולם; הוא עוד חלק מהדואליות של מזרח־מערב שקטאר מנהלת עם העולם.
מחיר היעילות
קטאר תמקד אליה בחודשים הקרובים את תשומת הלב העולמית. זה מה שרצתה כאשר ניגשה להתמודדות על אירוח המונדיאל הקרוב: להפוך מנסיכות נפט חשובה אך לא עיקרית - למרכז העולם, ליהלום שבכתר. לעקוף את יריבותיה־אויבותיה סעודיה והאמירויות ולהראות לכולם - בעיקר לאירופאים ולאמריקנים - שבעולם החדש צריך להביא את דוחא בחשבון.
הדרך לאירוח המונדיאל עברה בכסף. הרבה כסף. הררי מילים נכתבו בעיתונות העולמית על פרשיות שונות של שוחד לכאורה, שנקשרו בבכירי הכדורגל העולמי. רק כדי לסבר את האוזן: מבין 22 הדירקטורים בהתאחדות הכדורגל העולמית פיפ"א, שהצביעו בדצמבר 2010 על אירוח המונדיאל הקרוב בקטאר, 14 נחשדו, נעצרו או הואשמו בפלילים. הבולט שבהם הוא מישל פלאטיני, מגדולי שחקני צרפת בכל הזמנים ומי שכיהן כנשיא הכל־יכול של התאחדות הכדורגל האירופית, אופ"א.
קטאר הועדפה על פני מדינות אטרקטיביות פי כמה ממנה, ובהן ארה"ב, אוסטרליה ויפן. הבחירה בה העלתה תמיהות מכמה סיבות נוספות: העובדה שהיא אינה נחשבת למעצמת כדורגל, וודאי שלא למעצמת תיירות; גודלה (או ליתר דיוק: קוטנה) שמחייב לרכז את האצטדיונים בסמיכות רבה; היעדר תשתיות ספורט מתאימות להיקף כזה של קהל; והחום הכבד ששורר בה, שחייב את העתקת המשחקים מחודשי הקיץ - שבהם הם נערכו מאז ומתמיד - לחודשי החורף, שבהם הטמפרטורות בקטאר המדברית סבירות יותר ונעות "רק" סביב 30 מעלות בממוצע ליום, בהשוואה ל־50 מעלות ויותר בחודשי הקיץ. העברת המשחקים לנובמבר ולדצמבר יצרה מן הסתם בעיה נוספת, הפסקת הליגות הסדירות לכמה חודשים לטובת המונדיאל.
את הקטארים זה עניין פחות. מרגע שזכו, הם הסתערו על הפרויקט. חצי שנה לפי שריקת הפתיחה - הם עמדו ביעד. לא רק האצטדיונים, שבנייתם הושלמה למעט פינישים של ריצוף וחשמל חיצוניים - בעיקר באצטדיון לוסייל שבו יתקיים משחק הגמר - אלא גם התשתיות הנרחבות יותר. לטובת הגביע העולמי עברה קטאר מתיחת פנים נרחבת: משדה התעופה, דרך האוטוסטרדות ועד הערים והמלונות.
אפשר היה להתפעל מהיעילות הקטארית, ומהעמידה המרשימה בלוחות הזמנים, אלמלא המחיר הכבד שלהן. על פי תחקירים של כלי תקשורת וארגונים שונים, כ־6,500 פועלים נהרגו במהלך עבודות הבנייה הנרחבות.
זה נבע מתנאי העבודה הקשים בחום הכבד, מסביב לשעון, מהיעדר הקפדה על בטיחות ומלחץ אגרסיבי של המארגנים להתקדם מהר, בכל תנאי. ה"דיילי מייל" הבריטי קבע בראשית השנה כי "הגביע העולמי מוכתם בדם", וכי אם האחראים בקטאר ובפיפ"א לא יקבלו אחריות למותם של אלפים, המתים ירדפו אותם במהלך הטורניר ובעתיד. ההרוגים היו פועלים קשי יום ממדינות עניות. על פי נתונים שפרסם בשנה שעברה ה"גרדיאן" הבריטי, 5,927 מהם היו אזרחים של הודו, בנגלדש, נפאל וסרי לנקה, שנהרגו בקטאר בשנים 2020-2011. שגרירות פקיסטן בדוחא דיווחה כי באותן השנים נהרגו בקטאר 824 אזרחים שלה. חלק גדול ממקרי המוות נבעו מתאונות עבודה, אבל גם מהתקפי לב שנגרמו כתוצאה מתנאי העבודה הקשים.
הנתונים האלה לא פורסמו כמובן בתקשורת המקומית, שנשלטת במלואה בידי השלטונות. מבחינת המארגנים, הכל היה ויהיה מושלם. הם דחו את הנתונים שפורסמו במערב כמופרזים, הביעו צער על הטרגדיות, וטענו כי חקרו כל מקרה מוות כדי להבטיח שהלקחים נלמדו. בפיפ"א מסרו בתגובה ל"גרדיאן" כי שיעור מקרי המוות בפרויקט הקמת האצטדיונים בקטאר היה נמוך בהשוואה לפרויקטים דומים של בנייה ברחבי העולם. נשיא פיפ"א, ג'יאני אינפנטינו, אף טען שהעובדים "יהיו גאים" בכך שניתנה להם ההזדמנות לבנות אצטדיונים לגביע העולם.
לא בטוח שהעובדים עצמם מרגישים כך, אבל ספק אם יש להם ברירה. קטאר מלאה בעובדים זרים. את התפקידים היוקרתיים, בחברות הגדולות, ממלאים זרים מערביים - אמריקנים, אירופאים, אוסטרלים. אותם ניתן לפגוש בלובי של בתי המלון או במסעדות היוקרתיות של העיר. מנגד, מי שנצפים בכל פינה הם העובדים הפשוטים, הזולים, חסרי האלטרנטיבה.
מסביב לכל אחד ממגרשי הכדורגל יש גדר ושמירה 24/7, כדי שלא ייכנסו לתוכם ללא אישור. עובדי אבטחה מפטרלים לצידם ללא הרף, ניגשים לכל אחד שרק עוצר בסביבה, ואומרים את המשפט השגור ביותר בקטאר: "Not allowed". מבחינתם, הם רק ממלאים את הנחיות המארגנים, שלא רוצים שיסתובבו להם כאן בלי סיבה לפני שהתחילה המסיבה.
המונדיאל הסב את תשומת הלב לעניינם של העובדים הזרים בקטאר, אבל מדובר בתופעה עמוקה בהרבה. על פי אומדנים שונים, יש בקטאר יותר מ־2 מיליון עובדים זרים, בעיקר מהמזרח, אבל בשנים האחרונות גם ממזרח אפריקה. הם מבצעים את כל עבודות הלואו־טק; אין שום סיכוי שתמצאו בסופר, בסטארבאקס, במלון או בחנות מישהו שהוא מקומי.
הקטארים הם בעלי הבית. המנהלים. מבין כ־2.7 מיליון תושבים, רק כ־350 אלף הם אזרחים קטארים. היתר הם עובדים זרים, שנדרשים כמובן לרישיון - ספונסרשיפ - מאזרח מקומי, כתנאי לכניסה ולעבודה במדינה.
כל אזרח קטארי מעסיק אצלו כמובן זרים. גם חלק מהזרים (העשירים שבהם), מעסיקים אצלם זרים (עניים יותר). חלקם עובדים במשק הבית - קטארי ממוצע מחזיק עוזרת בית שמתגוררת אצלו, מנקה ומבשלת, ולעיתים כמה, וגם נהג וגנן - ורובם עובדים במרחב הציבורי.
להיכנס לסופרמרקט בקטאר זאת חוויית שירות נדירה, ששונה ב־180 מעלות מהמצב אצלנו; על כל קונה יש שניים, ולפעמים שלושה עובדים. הם אדיבים ויעילים, וששים לעזור: להביא, לשקול, לארוז ולסחוב. מרגע שסיימת, אין חשש שתצטרך לקחת את הקניות לרכב; מישהו כבר יעשה את זה בשבילך בחיוך, וגם יגיד לך תודה.
עובד זר עולה בסביבות 1,000 ריאל קטארי בחודש (שווה ערך ל־1,000 שקלים). נוסף על כך, הוא מקבל מגורים, הסעות, יום חופש בשבוע וטיסה הביתה פעם בשנתיים. את רוב הכסף העובדים הזרים חוסכים ושולחים הביתה; ממילא הם לא יכולים להרשות לעצמם לבזבז אותו בחנויות ובמסעדות היוקרה של דוחא.
לא נחבאת אל הכלים
אפילו הדיילות והדיילים בקטאר איירליינס כולם זרים. הם מתגוררים במתחם מיוחד, ענקי, של החברה בפרברי דוחא. צוותי האוויר וצוותי הקרקע, אלפי עובדים, מתניידים מכאן לעבודה ובחזרה. יש להם מעט מאוד זמן (וכסף) למשהו שהוא לא עבודה.
הדרישות מהם בשמיים, והתוצאות בהתאם: חברת התעופה הלאומית של קטאר זוכה בשנים האחרונות כמעט ברצף בתואר חברת התעופה הטובה בעולם, והיא מעניקה חוויית שירות טובה למי שטסים בה - משלב הצ'ק־אין, דרך הטיסה עצמה ועד לקבלת הפנים בנחיתה.
לא מעט ישראלים שיגיעו לקטאר במונדיאל יעשו זאת עם קטאר איירליינס. החברה ממנפת זאת כבר עכשיו, בהיגיון רב מבחינתה: המשחקים הם מנוע צמיחה אדיר, שיאפשר לה להיות מובילה עולמית. את סרטי הבטיחות המוכרים לפני ההמראה מובילים כוכבי כדורגל מוכרים, ובהם רוברט לבנדובסקי, הפולני של באיירן מינכן, ושחקן העבר הברזילאי קאפו. גם החוברות במטוס מלאות אזכורים של המונדיאל והצעות לחבילות של טיסות ומלונות למשחקים (בתנאי שהצלחתם להשיג כרטיסים).
בחזון הקטארי הגביע העולמי אמור להפוך את דוחא לנקודה משמעותית על מפת העולם; ליעד תיירותי, למרכז עסקי ולמעבר הכרחי בין מזרח ומערב. קטאר איירליינס אמורה להיות הקטר שיוביל את המאמץ הזה. כחלק מכך היא מתייחסת לעצמה כאל מעצמה; מתגאה בכסף, ביוקרה, במטוסים החדשים.
זה נכון גם לגבי המדינה עצמה: לא עוד נחבאת אל הכלים ופועלת בשקט מאחורי הקלעים כפי שנהגה תמיד, אלא מתגאה בעצמה - ורוצה קרדיט. קטאר שואפת להציג לעולם במונדיאל הקרוב מדינה אחרת. זה יהיה עבורה אתגר לא פשוט, ולא רק בגלל הביקורת הבינלאומית סביב בניית האצטדיונים (היו לא מעט גורמים שדרשו להחרים את המשחקים או להוציא את האירוח מידיה של קטאר) והתנאים הלא פשוטים שבהם ייערכו המשחקים; האתגר העיקרי יהיה לגשר על הפער שבין הדתיות והשמרנות הקטארית לבין הקרנבל הססגוני, שמאפיין אירועים מסוג זה.
נכון לשבוע שעבר, קטאר עדיין לא שם. המונדיאל ניכר בתשתיות, אבל לא בחיי היום־יום. יש מעט פרסומות, ועוד פחות מרצ'נדייז. בחנויות הספורט אפשר כבר לרכוש כדורי רגל של המשחקים, אבל לא הרבה מעבר לכך. המזכרות המוכרות - צעיפים, תיקים, חולצות, כובעים - עדיין לא כאן, אפילו לא בשוק המקומי.
זה מותיר לתייר אופציה אחת ויחידה: להצטלם ליד השעון האדום, שמונה את הימים, השעות, הדקות והשניות עד לפתיחת המשחקים. השעון הזה מוצב על גדת המפרץ של דוחא. פניו אל הארמון המלכותי של האמיר, ובגבו גורדי השחקים של העיר. ההגעה אליו עוברת דרך שדרת דגלי המדינות המשתתפות, ובכניסה אליו מוצב שומר - זר, כמובן - שעוצר כל ניסיון להתקרב יותר מדי אל השעון. "Not allowed", הוא מבהיר.
משחקי הכיס
חמישה מבין שמונת האצטדיונים שיארחו את המשחקים במונדיאל נמצאים בדוחא. שלושה נמצאים מחוץ לעיר, אבל במרחק נסיעה קצר ממנה. המרחק בין האצטדיון הצפוני ביותר לדרומי ביותר הוא פחות מ־70 ק"מ. זה אירוע חסר תקדים: לרוב פרוסים האצטדיונים בשלל ערים ברחבי המדינות המארחות. כאשר מדובר במדינות גדולות כמו רוסיה וארה"ב, או באירוח משותף כמו ביפן ובדרום קוריאה, נדרש לעיתים לטוס מעיר לעיר; כאשר מדובר במדינות קטנות יותר, נדרש לכל הפחות לנסוע כמה שעות בין הערים השונות.
בדוחא (ובקטאר בכלל) המרחק בין האצטדיונים הוא קצרצר. בביקורי במדינה הספקתי להיות בשבעה(!) אצטדיונים ביום אחד, וגם זה בלי לחץ מיוחד; לו רציתי, יכולתי לבקר בקלות בכל השמונה. הכבישים רחבים, התחבורה זמינה והגישה למגרשים תוכננה להיות נוחה מאוד. זה יאפשר לצופה הממוצע לראות שניים, ולעיתים אפילו שלושה משחקים ביום, תוך כדי דילוג ממגרש למגרש.
לכאורה, מדובר בעניין חיובי. בפועל, זה בעייתי מאוד. פיזור המגרשים מאפשר ליותר צופים לחזות ביותר משחקים. הריכוז שלהם יביא למגרשים פחות צופים, ולמעשה יותיר את החוויה רק לעשירים שבהם - שידלגו להנאתם בין המגרשים. גם כך, כדורגל העילית האירופי הופך בשנים האחרונות בהדרגה לחוויה לעשירים בלבד; מחירי הכרטיסים באנגליה ובספרד מרקיעים שחקים - על השלבים המאוחרים של ליגת האלופות אין בכלל מה לדבר; כרטיסים לגמר ליגת האלופות שיתקיים מחר בין ליברפול לריאל מדריד נמכרים באלפי יורו וצפונה לכרטיס בודד - והמונדיאל לא צפוי להיות שונה משום בחינה.
זה יתעצם בוודאי על רקע כוונת ממשלת קטאר לאפשר כניסה למדינה רק למי שיוכל להציג כרטיס כניסה למשחקים. על פניו, מדובר ברעיון טוב, שאמור לצמצם את הספסרות של הרגע האחרון. אלא שהוא יפגע משמעותית באווירת המונדיאל, אם אכן רובם של הצופים יהיו בעלי הפרוטה ולא אוהדים אותנטיים שיתלוו לנבחרות שלהם.
תנאי נוסף לכניסה למדינה יהיה הצגת הזמנה תקפה בבית מלון. מדובר באתגר לא פחות מסובך מאשר רכישת הכרטיסים למשחקים (יותר מ־25 מיליון איש נרשמו באתר של פיפ"א לרכישת כרטיסים; אחרי המתנה של שעות, רק מקצתם זכו באפשרות לעשות זאת בפועל). קטאר אמנם עמלה באינטנסיביות בשנים האחרונות על בניית מלונות חדשים, אבל במהלך המונדיאל יחסרו בה אלפי חדרים. המארגנים בוחנים כמה פתרונות - מהחכרה של ספינות קרוז, הצבתן לחופי דוחא והשכרת חדרים בהן לצופים, ועד הסדרים עם מדינות שכנות - בחריין והאמירויות - שילינו בשטחן חלק מהצופים.
לא ברור גם מה יקרה עד אז עם הקורונה. כיום מאפשרת קטאר כניסה לשטחה בתנאים נוקשים: שני חיסונים לפחות, בדיקת PCR וחובת התקנה של האפליקציה הממשלתית שעליה נמצא כל המידע הרפואי של כל תושב (או תייר). מי שבריא - הברקוד שלו מהבהב בצבע ירוק. מי שחולה או לא עומד בתנאים - באדום. האפליקציה הזאת היא תנאי כניסה לכל מקום ציבורי; דורשים להציג אותה אפילו בכניסה לקניונים ולבתי המלון. חובת עטיית המסיכות הוסרה לאחרונה, ונדרשת רק בחנויות עצמן אבל לא במרחבים הציבוריים.
למי ששוקל לנסות לתחמן את המערכת, מומלץ להימנע. קטאר נוקשה מאוד, ונטולת הומור. זה אופייני למדינות לא דמוקרטיות, בוודאי כשנלווה לכך האלמנט הדתי. אבל יש בזה גם יתרון אחד גדול: קטאר בטוחה לגמרי. אין ממה לחשוש. שיעור הפשיעה הוא אפסי. גם שיעור האלימות. מי שנתפס מבצע עבירה כלשהי, נשלח מיידית ללילה בתא מעצר. בבוקר שלמחרת הוא מובא בפני שופט.
החבר שלי מספר שהדבר שהכי הדהים אותו קרה בקיץ הראשון שלו במדינה. בחוץ היה חם בטירוף, והוא הגיע לקניון. כמו כולם, הוא חנה בחניון התת־קרקעי, ואז ראה תופעה שהיממה אותו: רבים מהמקומיים יצאו מהרכב והשאירו אותו דולק, עם מזגן, בלי אף אחד בפנים. רק כדי שיוכלו לחזור, כשיסיימו את הקניות, לרכב ממוזג ונעים.
זה נובע, כמובן, גם מהמחירים הנמוכים של הדלק. ליטר של בנזין 95 אוקטן (סופר) עולה 2.1 ריאל קטארי, כלומר שני שקלים ו־10 אגורות. זה מובן בהתחשב בעובדה שמדובר במדינה שיושבת על מצבורי ענק של דלק, וזה מתבטא כמובן במכוניות: כמה שיותר גדולות ומרווחות.
למרות המחירים הנמוכים, לא מומלץ למי שיגיע למונדיאל לשכור רכב. כאמור, הכל קרוב. המוניות זמינות, והמחירים שלהן דומים לאלה בישראל. בדוחא יש מטרו משוכלל, ושלוחה של הרכבת מגיעה גם לאצטדיון שבו ייערך הגמר בלוסייל. מי שינהג עלול להיתקל בבעיות חניה, ובעיקר - באכיפה קשוחה. הכבישים מרושתים במצלמות מהירות, והרמזורים - במצלמות שאוכפות מעבר באור אדום. הקנס הוא 6,000 ריאל קטארי, לתשלום מיידי. מי שלא משלם מבלה לילה במעצר, נשפט - ואז משלם. למי שבכל זאת רוצה לשכור רכב, מומלץ לנהוג עם אפליקציית ווייז, שיעילה בקטאר מאוד.
אופציה מעניינת יכולה להיות לשכור נהג ליום או לכמה ימים. בהנחה שיהיה כזה, כמובן. כבר עכשיו הכל מוזמן: מחדרי המלון ועד למסעדות. למי שהצליח לרכוש כרטיסים, כדאי להתחיל לסגור טיסות. יש לא מעט אופציות להגיע מישראל לדוחא, והנוחות שבהן הן דרך איסטנבול, לרנקה, עמאן, דובאי או אבו דאבי.
דגים מעומאן, כרוב מאיראן
פי שחשפנו ב"ישראל היום", ישראל פועלת מול השלטונות בקטאר כדי לאפשר טיסות ישירות בין המדינות במהלך המונדיאל. מעבר להיבטים מבורכים של נורמליזציה בין המדינות (שלא מקיימות ביניהן קשרים דיפלומטיים גלויים), יהיו בכך גם לא מעט יתרונות נוספים, החל מהפחתה של מחירי הטיסות ועד לביטחון. השב"כ כבר הבהיר כי יוכל לאבטח בקלות את הטיסות בין המדינות, וכי הוא תומך במימוש הרעיון.
מיסוד של ציר כזה יסייע לפתור לא מעט בעיות נוספות שעלולות להתעורר למי שיגיע לקטאר עם דרכון ישראלי. סוגיית הוויזות אמנם לא הוסדרה, ולא ברור אם ישראלים יידרשו להוציא ויזה אלקטרונית או שדי יהיה בהצגה של כרטיסים למשחקים ובהזמנת חדרי מלון, אבל קטאר התחייבה לאפשר לצופים מכלל המדינות להגיע לשטחה במהלך המונדיאל, ולא סביר שתנסה לסגת מכך. יש אמנם לא מעט גורמים שפועלים כדי לסכל את הכוונה הזאת - ובראשם חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, שנמלט לקטאר לאחר שהואשם בריגול ובסיוע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה - אבל גורמים בכירים בישראל כבר הבהירו כי להערכתם הנושא ייפתר.
ועדיין, היעדר נציגויות דיפלומטיות והסכמים רשמיים בין המדינות יעורר לא מעט כאבי ראש. מה יעשה, למשל, ישראלי שיאבד את הדרכון שלו במהלך המשחקים - למי הוא יפנה להוצאת דרכון חדש? ומה בנוגע לשיחות בטלפון סלולרי, בהיעדר הסכמי תקשורת שלא מאפשרים למספרים ישראליים להירשם או לגלוש ברשת המקומית (אלא רק בוויי־פיי)?
יש, כמובן, מעקפים. אפשר תמיד לרכוש כרטיס סים מקומי ולדבר או לגלוש באמצעותו, או להסתייע במספר זר אחר. מי שבונה על שיחות ווטסאפ, צפוי לאכזבה: כמו במדינות אחרות באזור, גם בקטאר הן חסומות כדי למנוע שימוש בהן למטרות של טרור ופשיעה. גם לזה יש מי שמצאו מעקף, באמצעות תוכנות VPN שמאפשרות שיחות ברשת. זאת גם הדרך שבאמצעותה רבים מהזרים שחיים בקטאר מתקשרים עם הבית.
משחק הפתיחה של המונדיאל ייערך באצטדיון אל־בית (הבית) בעיר אל־חור, כ־40 ק"מ מדוחא. יש בו 60 אלף מקומות ישיבה, והוא מעוצב כמו אוהל בדואי ענק. בכלל, האצטדיונים כולם עוצבו בהשראת אלמנטים מקומיים: מהכאפייה (אצטדיון אל־תומאמה), ועד לקידומת הבינלאומית המקומית (אצטדיון 974).
אל־חור היא עיירה מנומנמת על שפת הים. החבר המליץ שנאכל במסעדת Pearl of Beirut, שמתמחה בדגים. במקור זאת היתה, כשמה, מסעדה בבעלות לבנונים, שהתגעגעו הביתה ופתחו מקום שהגיש את האוכל המוכר. כיום הבעלים של המסעדה הזאת הם פיליפינים שחיים כאן, אבל מקפידים לשמור על הצביון המקורי של המקום (יחד עם כמה מנות אורז). מן הסתם, מאחוריהם יש גם שותף קטארי, בהתחשב בחוק שמחייב שבכל עסק 51 אחוז לפחות יהיו בבעלות מקומית.
המסעדה זולה מאוד וטעימה מאוד. הדגים טריים, והיחס מצוין. שני אלה יישארו בוודאי גם במונדיאל, מה שלא בטוח לגבי המחירים. מקומי שדיברתי איתו אמר שהם "יעשו התאמות" במהלך המשחקים, מה שנשמע כמו הגדרה מכובסת לסיבוב על גבי קהל שבוי, שאין לו הרבה ברירות.
אפרופו אוכל, בקטאר יש לא מעט מסעדות - מכל הסוגים, ובכל טווח המחירים. בשוק של דוחא אפשר למצוא החל מאוכל איראני משובח ויקר (במסעדת Parisa החביבה על משפחת האמיר), ועד אוכל רחוב סורי פשוט וזול (ואפילו מסעדה תימנית בשם "בנדר עדן", שמגישה פיתות שמימיות).
אזור יוקרתי אחר בבירה שבו יש צבר של מסעדות טובות הוא קטארה; מעבר לאטרקציות תיירותיות כמו ארנה פתוחה להופעות, מכוניות גולף ומופעי מזרקות אורקוליים, וכן סניף מקומי של גאלרי לפאייט הפריזאית, יש בו שלל מסעדות, ובהן מסעדת הדגים המשובחת L'Wzaar. בערב שבו אכלתי בה, ישב בשולחן לידי רבאח מג'אר - אגדת כדורגל אלג'ירית שזכור במיוחד בזכות השער שהבקיע בעקב לזכות קבוצתו פורטו, בניצחון 1:2 על באיירן מינכן בגמר גביע אירופה לאלופות ב־1987. מג'אר, מתברר, מחלק את זמנו בין אלג'יר, פורטוגל וקטאר, שבה משחק בנו.
מי שיחליט לקנות אוכל בסופר, כמיטב מסורת התרמילאות, ימצא שהמחירים נמוכים מאוד, והשפע עצום. המוצרים מגיעים מכל העולם, ובעיקר מהאזור: הדגים מעומאן ומסרי לנקה; הזיתים מסוריה, מירדן ומלבנון; הכרוב, הקיווי והתמרים מאיראן; השום, כמו אצלנו, מסין. על כל מוצר מסומנת ארץ המוצא שלו, כדי שהקונה יידע ויחליט.
מי שבונה על תיירות בין המשחקים צפוי להתאכזב. למעט טיולי יום למדבר שמשלבים גמלים, ג'יפים ודיונות, אין בדוחא יותר מדי מה לעשות. הופעות של אמנים בינלאומיים אין, וגם לא מוזיקה אחרת פרט למוזיקה ערבית מקומית. המוזיאונים הבולטים הם המוזיאון לאמנות האסלאם והמוזיאון הלאומי של קטאר (שהמבנה הארכיטקטוני שלו מרשים מאוד), ומעבר לזה - בעיקר שופינג. בדוחא יש לא מעט קניונים, במחירים משתנים; מה־Mall of Qatar שבמשך שנים התגאה בהיותו הקניון הגדול בעולם, עד שה"מול אוף דובאי" לקח לו את הבכורה, דרך Doha Mall ועד ל־Villaggio Mall - מרכז קניות מקסים אבל יקר, בחלקה המערבי של העיר.
ה־Villaggio, כשמו כן הוא - מעוצב כמו כפר באיטליה. החנויות נדמות כבתים כפריים, התקרה מצוירת בצבעים רכים, ומי שמתעקש יכול לשוט בגונדולה בנהר המלאכותי שחוצה את הקניון, עם גונדולייר לבוש בבגדים מסורתיים א־לה ונציה. זה מקום לא רע להעביר בו חלק ניכר מהיום, במיוחד אם חם; אפשר אפילו להחליק על הקרח, ולילדים יש פארק שעשועים עצום - ממוזג, כמובן.
עפים על הבזים
במרחק קצר מחוץ לעיר נמצאת "הפנינה" - אי מלאכותי שיובש, כמו הדקל המפורסם בדובאי, לטובת שילוב של מגורים, מלונות, שופינג ומסעדות. זה אזור לעשירים, לאו דווקא המקומיים; אלה מתגוררים בבתים פרטיים בשכונות סגורות, מגודרות ושמורות, שנבנו על קרקעות שקיבלו מהמדינה.
ועדיין, האטרקציה העיקרית לתיירים היא השוק המקומי, שעונה לשם Souk Wakif. מדובר בשוק לא קטן, שעיקרו חנויות (עם מעט בסטות). הוא פתוח משעות הצהריים המאוחרות ועד עשר בלילה, אם כי ייתכן שבתקופת המונדיאל המקומיים יחליטו לפתוח קודם ולסגור מאוחר יותר, כדי לעשות קופה.
כמו ברוב השווקים בעולם, גם השוק של דוחא מחולק לאזורים. יש אזור לתבלינים, שאפשר למצוא בו כל דבר מכל מקום, אבל עם התמחות בתבלינים הודיים ופרסיים (הזעפרן יקר גם כאן, אם כי זול מאשר בארץ). יש אזורים לבדים, לפיצוחים, לממתקים, לזהב (ההודים שולטים במסחר), וכמובן לשלל סוגי אוכל.
החלק המדהים ביותר בשוק הוא שוק הבזים - Falcon Souk. מדובר במתחם לא קטן, שבו יש כל מה שצריך מי שרוצה שיהיה לו בז. מחנויות שמוכרות בזים במחירים משתנים - הזול ביותר שראיתי היה 2,000 ריאל, היקר ביותר 20,000 ריאל, אבל העשירים קונים ציפורים נדירות שמחירן יכול להגיע גם למיליון ריאל ויותר - דרך ציוד ואוכל לבזים ועד בית חולים לבזים שפתוח 24 שעות ברציפות.
ציד באמצעות בזים הוא ספורט שחביב מאוד על המקומיים, בעיקר העשירים שבהם. מתברר שבית החולים בשוק הוא לא היחיד שמטפל בציפורים שנפגעות במהלך הפעילות; יש נוספים כאלה, וגם צוותים רפואיים שזאת התמחותם.
בכל מקום בקטאר אפשר לשלם באשראי או באפליקציות תשלום. בשוק מומלץ לשלם במזומן, ואפשר גם להתמקח בקטנה. המרת כסף מתבצעת רק במקומות מורשים, ותוך איסוף כל פרט מידע אפשרי על הלקוח. לזרים לא מאפשרים להחליף כסף ללא דרכון (או תעודת תושב למי שמתגורר בקטאר), ופרטים נוספים כמו המלון שבו הוא מתגורר.
בקטאר יש אמנם מטבעות בערכים שקטנים מריאל אחד, אבל אף אחד לא משתמש בהם. כל המחירים הם בריאלים שלמים. השטר הגדול ביותר במחזור הוא של 500 ריאל, ואחריו יש שטרות בערך של 200, 100, 50, 10, 5, וריאל אחד. על כל השטרות מתנוסס הדגל הקטארי; על השטר החדש של 10 ריאל מופיע האצטדיון בלוסייל, שיארח ב־18 בדצמבר את משחק הגמר.
לוסייל היא עיר שנבנתה כולה לטובת המונדיאל. באצטדיון עצמו יש 80 אלף מקומות, ומסביבו - אתר בנייה אחד גדול, בליל של שכונות מגורים שקמות מתוך המדבר ושל גורדי שחקים שצפויים לאכלס (כך מקווים המקומיים) עסקים חדשים. זה יקרה אם קטאר אכן תצליח למנף את המונדיאל לעסקים ולתיירות - משימה לא פשוטה בהתחשב בסגירות הקטארית ובתחרות מצד שכנותיה למפרץ, בעיקר דובאי שמציגה פנים אטרקטיביות בהרבה.
בנייה של מתקני ספורט למטרה נקודתית אינה חדשה עבור הקטארים. כך הם עשו גם כאשר אירחו את אליפות העולם בכדוריד ב־2015. כמה מהאצטדיונים שאירחו אז את המשחקים נותרו עד היום "פילים לבנים" באמצע המדבר; את אחד מהם אפשר לראות בכביש שבין אל־חור ללוסייל - מבנה יפהפה שעומד בשיממונו.
לא ברור מה תעשה קטאר עם האצטדיונים שבנתה למונדיאל. הליגה המקומית אמנם פופולרית מאוד, אבל בוודאי לא מצריכה היקף כזה של צופים ומתקנים. ממילא לקבוצה הפופולרית ביותר בקטאר, א־סאד - שמאמנה עד לאחרונה היה הכוכב הספרדי צ'אבי, שחזר לאמן את ברצלונה שבה גדל ושיחק - יש מגרש משלה, שנבנה בהשראת אולד טראפורד המיתולוגי של מנצ'סטר יונייטד.
כאמור, לטובת המונדיאל נבנו בדוחא עצמה כמה אצטדיונים (ועוד אחד באל־וואקרה, שנמצאת מדרום לבירה). הם תוכננו בידי מיטב אדריכלי העולם; אחד התנאים היה שיותקנו בהם מערכות מיזוג אוויר, כדי להתמודד עם החום הכבד.
האצטדיון שמושך את עיקר תשומת הלב התקשורתית הוא 974, שנמצא בחלקה הישן של העיר. הוא בנוי מאלפי קונטיינרים, זכר לימים שבהם קטאר התבססה על הסחר הימי. בסוף המשחקים יפורק האצטדיון וחלקיו יישלחו לאפריקה, שם הוא יוקם מחדש כתרומה.
אצטדיון אחר נמצא ב"עיר החינוך" (Education city), ובו 40 אלף מקומות ישיבה. לא הרחק ממנו נמצא איצטדיון חליפה, שנבנה כבר ב־1976 ושופץ כעת לטובת המונדיאל. לפריקים של ספורט מומלץ לבקר באספייר - אקדמיית הספורט הלאומית של קטאר. באמצעותה אפשר להבין את העושר והשאיפות של המקומיים: להסתייע בכסף שלהם כדי לנצח.
אספייר היא מעצמת כדורגל, וגם אתלטיקה, ועוד לא מעט ענפי ספורט. המתקנים בה הם המשוכללים מסוגם בעולם. המאמנים - הטובים ביותר. החניכים - מקומיים מצטיינים, וגם זרים שמקבלים מלגה. הכוכב הגדול של הנבחרת הוא אכרם עפיף, שנולד בקטאר לאבא ממוצא טנזני ולאמא ממוצא תימני. לצידו מככב החלוץ אל־מועז עלי עבדאללה, שגדל במכללת אספייר, נולד בסודאן והיגר עם משפחתו לקטאר בגיל צעיר.
על בסיס התמהיל הזה של מקומיים וזרים־מתאזרחים בנתה קטאר את הנבחרת הלאומית שלה. ב־2019 זכתה קטאר באליפות אסיה (עבדאללה היה השחקן המצטיין בטורניר, שבו כבש תשעה שערים), לאחר שניצחה בגמר את יפן החזקה. בדוחא מקווים להצלחה דומה גם במונדיאל הקרוב, אם כי הסיכויים שלהם לא גבוהים לעבור אפילו את שלב הבתים, שבו ישחקו עם הולנד, סנגל ואקוודור.
משפיעה בכל המגרשים
קטאר תבקש להראות במונדיאל את הפנים היפות שלה. אפשר להניח שהיא גם תצליח בכך: כל מי שיצליח להשיג כרטיס (ומלון) וייכנס לקטאר, יקבל שירות עילאי. זה יקרה בעיקר בזכות העובדים הזרים, שרובם ככולם דוברים אנגלית שוטפת.
המקומיים, לעומתם, מדברים בעיקר בערבית. גם השילוט ברחובות הוא דו־לשוני - בערבית ובאנגלית. הקטארים לא מתכוונים להתנצל על מי שהם, ובניגוד לחלק משכניהם - גם לא מנסים להידמות מדי למערב. הם מקפידים לשמור על הדת ועל המסורת, וגם על הגאווה הלאומית. אחרי שהצליחו להיחלץ בעור שיניהם מהחרם שהטילו עליהם ב־2017 סעודיה, האמירויות וקטאר, בטענה שקטאר מעודדת טרור, הם מרגישים על הסוס - ובצדק.
במהלך שנות החרם, שלפרקים היה נדמה כי ימוטט את קטאר, החלו בדוחא לפתח עצמאות בשלל תחומים שמסורתית נשענו בהם על יבוא. אחד הבולטים שבהם הוא ענף המזון; עד לחרם הם ייצרו רק שלושה אחוזים מהתצרוכת שלהם, וכיום - 20 אחוזים ויותר.
בשיאו של החרם הם הטיסו במבצע מיוחד 4,000 פרות מאוסטרליה, כדי להקים בצפון קטאר חווה לייצור חלב ומוצריו. מי שנכנס היום לסופר בדוחא יכול למצוא את התפוקות של המחלבה הזאת, ושל אחרות שהוקמו בעקבותיה. תוצאות שנות החרם ניכרות גם בסופרמרקטים; את המוצרים שיובאו עד אז מסעודיה ומבחריין החליפו מוצרים מאיראן ומטורקיה, שעמדו לצידה של קטאר בימים הקשים.
לישראל ולחברות ישראליות יש פוטנציאל עצום לעסקים בקטאר בתחום הזה, ובאחרים. לא מעט חברות - בעיקר בעולמות הטכנולוגיה, החקלאות והמזון - כבר עושות עסקים בדוחא. המונדיאל יהיה מן הסתם זרז לכניסה של חברות נוספות למדינה, אבל מתחת לרדאר: קטאר הבהירה בלא מעט הזדמנויות באחרונה כי אין לה כוונה בשלב הנוכחי להצטרף ל"הסכמי אברהם" ולמסד קשרים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל.
זאת גם הסיבה שגורמים בקטאר סירבו להתראיין כעת לעיתון ישראלי. ייתכן שבמונדיאל זה ישתנה, אבל זמנית בלבד. עקרונית, קטאר מעוניינת להמשיך במדיניות של "גם וגם": גם להיות בסדר עם ישראל, אבל גם עם איראן ועם כל מדינה אפשרית אחרת באזור ומעבר לו. המדיניות הזאת, שמוביל האמיר תמים בן חמד אאל־ת'אני, מאפשרת לקטאר לחיות בשלום עם האמריקנים ועם הטליבאן, או עם סעודיה ודאעש, ולהיות שחקנית משפיעה בכל המגרשים בו בזמן.
בחודשים הקרובים תבקש קטאר להיות שחקנית משפיעה בעיקר במגרשי הכדורגל. יש לה כל הנתונים לעשות זאת, למרות הביקורת הקשה שספגה בשנים האחרונות. במדינה שבה כסף הוא לא בעיה, יישפכו עוד מיליארדים רבים כדי להביא לעולם חוויה שטרם נראתה כמוה. לישראלים שיצליחו להיות חלק מהחגיגה הזאת צפויה חוויה יוצאת דופן: מדינה מוסלמית אחרת, לא מתחנפת, חזקה ובוטחת בעצמה, שלחודש אחד תהיה מרכז העולם.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו