מבקהאם ועד בקהאם לא קם כבקהאם. הגזמתי? תלוי על מה מסתמכים. אם נשים את איכויות המשחק בצד, הסר הבריטי הוא בוודאות סמן של דור שחקנים שהולכים יד ביד עם הון, מותגים והשפעה עצומה על אופנת הספורט ובמקרה שלו גם מחוץ למגרש. ילדים ומבוגרים התלבשו כמו בקהאם, הסתפרו כמוהו וחיקו מחוות שאותן הציג על הדשא.
חברות ענק פינקו אותו במוצרים בשווי מיליונים רק כדי שיכניס לחיקם מיליארדים. גם לאחר פרישתו הוא ממשיך להיות אייקון אופנה. אז מי אם לא הוא, אנגלי מבטן ומלידה, יהפוך להמשך ישיר של אבותיו שביססו את חוקי הכדורגל, לרבות המדים, ויבעט כאן את בעיטת הפתיחה.
כשהייאוש נעשה יותר נוח. אלמלא אנגליה, שהביאה לנו את מועדון הכדורגל שפילד ואת אוניברסיטת קיימברידג', כנראה חוקי הכדורגל כפי שידועים היום היו נשמעים לנו סינית (כי נכון לדברי ההיסטוריה, הגרסה המוקדמת של משחק הכדורגל מקורה בסין). מאז המאה ה־18 ועד אמצע ה־19 השפילדים והקיימברידג'ים אספו, רקחו וכתבו את חוקי הכדורגל ובערכת החוקים שנכתבה כתובים גם חוקי הלבוש, המדים.
מגפי העבודה עברו הסבה לכדורגל. לאחר מכן גם הוסיפו מסמרים בסוליות
בתחילה לא היו מדים אחידים. כל שחקן הגיע עם מלתחתו הפרטית וניסה לבלוט. כובעים צבעוניים, צעיפים, חגורות ואפילו אבנט (ככה זה כשהקריקט הוא המודל), דבר שגרם לבעיות זהות במהלך המשחק בקרב השחקנים והצופים. בשנת 1857 יצאה קריאה משפילד ולפיו כל שחקן חייב לספק לעצמו כובע פלנל בצבע כחול כהה או אדום, שיאפיין כל קבוצה.
מאוחר יותר הוצע שבצד אחד של החולצה יהיה פס בצבע מסוים שיבדל בין הצדדים. השפילדים טענו שהמהלך ימנע בלבול בין הקבוצות בקרב הצופים וכן ימנע ניסיונות פרועים לסחוט כדור מהיריב שהתבלבל. המועדונים הראשונים נוסדו אצל עשירי העם וכשהמועדונים זלגו בהדרגה לפשוטי העם, פרוביזוריות המדים היתה בשל חוסר בממון לקניית מדים. העם היה פושט יד, וכסף אין. לאחר שנים של "פורענות אופנתית" עוצבו מדים פשוטים ומבדילים.
הפקקים והסטופקס. המאה ה־18 היתה אקלקטית, ניסיונית, ובזכותה המאה ה־19 כבר נראתה אחרת. כל שנדרש הוא אחידות. אז אחידות היתה וגם נוחות, למעט באזור הנעליים. ה"בוטס", המגפיים, היו נעלי העבודה היומיומיות. נעלי עור קשה ועבה שהגיעו עד מעל הקרסול. את הנעל קשרו בשרוך ארוך תחת המגף וסביב הקרסול כדי להצמידה לרגל.
במטרה להעצים את האחיזה בדשא או במשטח הבוצי, שחקנים חיברו מסמרים לסוליות. הסטופקס אכן עבדו, אך המהלך גבה מחיר על שולחן הטיפולים. השחקנים סבלו מפציעות, עניין שהביא את מנהלי שפילד לקבוע סוף למסמור הנעליים.
ב־1925 נחתכו הנעליים תחת הקרסול, ורק ב־1950 אדידס הציגה את המגפיים עם הפקקים. כדי להמשיך לשמור על גופם של השחקנים נעזר עולם הכדורגל בסם וולר־ווידויסון (1874), אתלט מצטיין, שחקן קריקט וכדורגלן בנוטינגהאם, שלקח את מגיני הקריקט הגדולים, חתך, קיצר ועיצב אותם כך שהפכו למגן העצם הראשון. המגן אמנם הונח אז מעל הגרב והוסיף גרוטסקיות למראה הכללי, אך התקבל בזרועות פתוחות וברגליים נטולות חתכים.
גרמניה עם גביע העולם של 1990. חולצה עם כוחות מאגיים // צילום: GettyImages
המאה הזו המשוגעת. לשינויים בבדים, בצבעים ובאיכות לקח לא מעט זמן לחלחל. מלחמת העולם השנייה עצרה את הכל, גם את המונדיאל שחזר שוב רק ב־1950, 12 שנים אחרי מונדיאל 38'.
ב־1950 וב־1954 עדיין שיחקו עם נעלי עור כבדות ובמדי כותנה. הצווארון היה בצורת וי, כמו בחליפות של שנות ה־30 וה־40, החולצות היו ארוכות, חלקן עם כפתור בקצה השרוול, והמכנסיים נמתחו עד הברך.
ואז הגיעו הסיקסטיז. המכנס התקצר ובשנות ה־70 וה־80 אף יותר. מפתח החולצה התעגל והצווארון נעלם, הפוליאסטר נכנס לחיינו והעלים את חולצות הכותנה הכבדות. יצרנים החלו לעצב חולצות עם אלמנטים מורכבים, הודות לטכנולוגיה.
מונדיאל, חולצות וקארמה. ברזיל 1954/1958. מ־1930 עד 1950 שיחקה הנבחרת במדים לבנים וצברה אפס ניצחונות. ב־1954 שונו צבעי המדים לצהוב עם נגיעות של ירוק שאנו מכירים היום. כנראה לכל דבר יש זמן הסתגלות, גם לחולצות. 1954, ברזיל עם מדים חדשים הפכו את המגרש לזירת קרב מול הונגריה. ארבע שנות הסתגלות עזרו כשזכתה בגביע העולם הראשון שלה ב־58'. מאז לא שונו המדים, והצבע הלבן הוכרז כצבע נאחס.
גרמניה 1990. ממונדיאל 34' עד 86' גרמניה שיחקה בחולצה לבנה עם שילוב משתנה של פסים שחורים. היא הניפה גביע ב־1954, ב־1974 וב־1990, כשבניינטיז כבר ייחסו לחולצה כוחות מאגיים.
מעצבי החולצות הוסיפו את צבעי הדגל לראשונה למדים וב"טלגרף" התייחסו למהלך בזו הלשון: "הסכמה והעיצוב של החולצה מלכדים, מאחדים את הצוות בצורה מושלמת, מאיימת, פונקציונלית ועם מספיק כישרון כדי לנצח". נו, יש מי שזה מזכיר לו סיסמאות עבר.
צרפת 1998. ברוכים הבאים לעולם ההומאז'ים ולחולצות הרטרו עם צווארון וי. המארחת לבושה בחולצה מהפחות מוצלחות שידעה הנבחרת, אך יש מי שיגידו כי הקארמה עבדה כאן בהפוך על הפוך - עם נבחרת כזו יפה, מי צריך חולצה יפה? זינדין זידאן עם צמד, עמנואל פטי עם השלישי בדקה ה־90 ואת הכל חתם דידייה דשאן שהניף את הגביע. חולצה מכוערת, נבחרת מהחלומות.
מהר יותר, גבוה יותר, ריחני יותר. התקדמות אופנת הספורט מקבילה ליכולות הטכנולוגיות שהשתפרו ב־30 השנים האחרונות. הנעליים קלות, גמישות ומשפרות ביצועים. השכבה העליונה היא מיקרו סיבי פוליאוריתן שמתאימים כמו כפפה ליד, גרב לרגל. המהירות בספרינט עלתה ב־50 אחוזים הודות לנעליים, וממשיכה לעלות.
הפוליאסטר הפך לכוכב הראשי. חולצת הבד בטכנולוגיית הדריי פיט גורמת לבד לנוע עם השחקן, מאווררת אותו, מפחיתה הזעה, מכירה אותו, אוהבת אותו. זה לא בד ללבוש, זה בד להתחתן איתו.
בשנים האחרונות, לכל שחקן מוצמד צ'יפ המבוסס GPS, שמעביר שלל נתונים. החיישן מזהה מיקום, מהירות וקצב לב, והכל בזמן אמת, גם אופנתי, גם טכנולוגי וגם משרת את הצוות המקצועי ואת השחקן.
אנריקה בלסטראו ב־1930. עם הקסקט בין הקורות // צילום: GettyImages
האקססוריז הזה כשר? כדורי המשחק הראשונים נעשו משלפוחיות של בעלי חיים, מנופחות בפה ועם קשר בקצה. שלפוחיות עיקרן להתפוצץ והעסק לא נוח בעליל במיוחד גם בועטים בו.
אחרי ניסיונות כושלים לעגל עור או פלסטיק, הבשורה הגיע מהודו בצורת שלפוחית פלסטיק! כמו לומר בשפתנו היום "סטייק טופו". השלפוחית הגיעה עם משאבה, וכך לראשונה הכדור (השלפוחית) התעגל לעיגול כמעט מושלם. וריאציות על הכדור נמשכו ולמעשה נמשכות עד היום. ב־1970 אדידס החלה לספק כדורים ואיתם הגיע הטלאסטר האייקוני. זו תעשייה שמגלגלת מיליארדים. תעשייה שלא יכולה להתקיים ללא הצבע, המותג.
כאן הצבע הוא רגשי ויותר מזה, הוא זהות. או כמו שאמר האב למורה שביקשה שבכל יום יגיעו התלמידים עם חולצה בצבע שונה. כשקרא האב את הרשימה, שלח לה תשובה בזו הלשון "לא רק שביום שני בני לא יגיע עם חולצה צהובה, לבני אין ולא יהיו לעולם, חולצות צהובות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
