רגע אחד שקט, בחייאת. נשאלת השאלה איך גביע העולם הזה עד עתה. וגם נשאלת השאלה איך לענות על אותה שאלה. כלומר, רוצה לומר, זה מונדיאל קצת מוזר. אבל למה, בעצם? אולי כי מאוד כיף לראות אותו, הוא כאוטי, מפתיע ומפוזר, וזו כמובן שאלה של טעם, שתלויה באופן שבו אנו (את, אתה ואני) רואים את המשחק.
הכדורגל של מונדיאל 2018 הוא כדורגל שחוגג את החגיגה עצמה. כדורגל שחוגג את המשחק עצמו, ואת המאורע עצמו, שבהחלט יש לחגוג אותו. זה מונדיאל שנהנה מההייפ העצום וחוגג את הבינלאומיות שבו. כלומר, נראה שכיום הוא גם קיבל ממד בידורי מתמיד, והערך הזה תופס נפח כמעט זהה לעניין התחרותי ולשאיפה לנצח - כל השחקנים הם בעצם שחקנים, בבמה הגדולה בעולם, פרפורמרים של ייצוגים שונים של כדורגלנים, שחוגגים את היותם כדורגלנים במעמד הנכסף.
יש בטורניר הזה שצף עוצמתי של מערכים, כוכבים, סגנונות, דמעות, דרמות, סיפורים, פוליטיקה, - VAR כל מה שאפשר להעלות על הדעת נוכח בגביע העולמי הזה, שטורח להבליט ולהחצין הכל. ואם מישהו קיווה למצוא איזו בשורה טקטית או תפיסה חדשה של המשחק, אז שיחפש בטורניר אחר.
הצורך לעשות הבחנה בין כדורגל גבוה לכדורגל שפל, בין כדורגל טוב לרע, בין מה נכון ולא נכון במשחק, הוא מפתה, בעיקר עבור הפרשנים, ובטח עבור הצופים שנחושים להגדיר את עצמם כאניני טעם של כדורגל. אבל כפי שהגבולות בין טוב ורע, גבוה ונמוך, נכון ולא נכון, מטושטשים בתרבות בת זמננו, כך קורה גם בכדורגל, לפחות בטורניר הזה - הכל טוב והכל רע. לכן העיסוק בשאלה מי הנבחרת הכי טובה ולמי הסיכויים הכי הטובים לזכות, הופך חסר משמעות. סתמי וסתום.
אוהדי נבחרת יפן. המונדיאל הוא שצף עוצמתי // צילום: אי.אף.פי
אנחנו כמו מביטים בפסיפס של כדורגל. יש את האינטליגנציה הקרואטית, את הדמעות של קולומביה, את מקסיקו מלאת החיים, את ספרד שמגמגמת, יש את ברזיל שרק מתחילה לרקוד, יש את שבדיה הקשוחה, ויש את אנגליה. כן, אנגליה. אה, ובלגיה כמובן. וכל אחת משחקת בסגנון אחר, בקצב אחר, אבל יש תחושה שכולן שוות. מה זה אומר שוות? לא שלכולן יש אותם סיכויים לזכות, אלא ששווה לראות כל אחת. אפילו יפן נגד סנגל. אפילו מצרים נגד ערב הסעודית. החגיגה, הטירוף החושי, משחררים אותנו מהצורך להגדיר איזה כדורגל הוא טוב ונכון לתקופתנו.
יש תחושה שכבר ראינו הכל, אבל בעצם עדיין לא ראינו כלום, ואסור למצמץ. כל מה שנותר לנו הוא להיכנע לתשוקה החזקה לזרום. כמו נהר לזרום.
נ.ב.
ענייני מרד: המלאות והשפע שהמונדיאל מציע לנו, יכול להיות שזה בגלל שבאמת ראינו הכל והכדורגל כבר לא זקוק לצורך הקבוע למרוד בכדורגל של פעם, של אבות המשחק הקודמים?
ואם כבר מרד שכזה - למה מסי הוא דמות אחרת בנבחרת ארגנטינה? דמות שאוטומטית נכנסת למגננה ופועלת מתוכה, דמות שיש בה צורך להוכיח את מה שהוכח מזמן - שהוא הכי טוב בעולם. הוא מרגיש זר ומנוכר ככה שאולי, בעצם, באופן לא מודע, מסי נמשך לכישלון שהוא-הוא למעשה מרד בדמות האב הקולקטיבית של הכדורגל הארגנטינאי, ואולי של האומה כולה, מראדונה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
