התפניות שהמונדיאל הזה מחולל מיום ליום יהפכו אותו לאחד הזכורים ביותר בהסטוריה, ולא משנה כבר מי תזכה בו - ברזיל המובנת מאליה כמעט, או אולי רוסיה, שחצתה את הכביש והגיעה לשלב הראשון עם כפכפים, על תקן מארחת שרק באה להגיש כיבוד ותכף תתחפף. עוד נצטרך לחקור את פשר התרסקותן של הגדולות בעת החדשה - מאיטליה והולנד שכלל לא באו, וארגנטינה, גרמניה וספרד שכבר לא איתנו. הודעה על סידורי טקס האשכבה יימסרו בקרוב.
רוסיה של צ'רצ'סוב, שיהפוך עכשיו לדמות תנ"כית ונפנף בסיום בחולצה שקיבל מעיתונאי פרואני כקמע, מצאה את עצמה מבוהלת ערב הטורניר אחרי מפגשי רפאים מול יריבות אימון. כעת היא מוצאת את עצמה פתאום בין שמונה הראשונות. הסקנדל הפך בן לילה לפסטיבל, שבו הקהל העצום בלוז'ניקי, יותר מ־78 אלף, בא בלי ציפיות, ואולי כדי לראות את ספרד כמו שאצלנו רצו לראות את מסי, ולא את הנבחרת שלנו.
רק כדורגל ולא שום ענף אחר יכול להמציא אחרי שעתיים סידור חדש שכזה, שבו נבחרת שתיאורטית עולה על יריבתה בשלוש דרגות, תמצא את עצמה ככל ששעון החול זולג ונגמר כמעט מתבזה ומגיע ללוטרייה, כפי שכינה זאת הסמל של הטרגדיה הספרדית, פרננדו היירו, שהפיל במסיבת העיתונאים את התיק עליו עצמו ויצא גבר.
ולא שאני מפיל עליו את התיק למה שעובר על ספרד. חוכמת הבדיעבד אומרת שפרשת לופטגי ופיטוריו ממשרתו יומיים לפני הכל - עשתה רע לספרד. אבל היירו הוא אייקון אדיר שם, וגם אם אוביידו זה השם האחרון שאימן - כל השחקנים היו צריכים להבין את המצב החדש. במקום אקסטרה, ספרד נתנה כל השבועיים האלו אקסטרה סמול.
שחקני נבחרת ספרד בהלם. מתמסרים ובוכים // צילום: אי.פי.אי
כל הסטטיסטיקות על שליטה מוחלטת והחזקת כדור קרובה ל־80 אחוז, ושבירת שיא עם 1,114 מסירות במשחק, הושלכו אתמול לפח כי ספרד לא הצליחה להשתחרר מהאובססיה שלה להחזיק ולהחזיק, בלי כמעט לאיים, למרות שפתחה טוב מאוד וכבשה שער שהיה צריך לשחרר אותה לשער הכרעה שני, שרוסיה המוגבלת מאוד לא היתה מתאוששת ממנו לעולם.
אנדרס אינייסטה לא פתח ולמרות שנכנס בשליש האחרון וניסה נואשות לשבור את האימפוטנטיות, לא יהיה בספרד החדשה, וכמוהו גם פיקה שהודיע על פרישה, ואחרים שעוד יבואו בעקבותיהם כסופה של תקופה.
כשרוסיה הבינה שספרד לא מורידה אותה מהדשא, היא הבינה שפיגור קטן הוא לא סוף העולם, והקהל שהיה ערני יחסית לנמנום האופייני שלהם, הכניס אותם לסוג של נחישות שכאילו ניטלה מהאישיות של הספורטאי הרוסי מאז נפל הקומוניזם שראה בספורט את הפנים של המדינה. רוסיה נשארה בצד ההוא, אבל בכל מה שקשור לכדורגל, לקחה מהכדורגל במערב בעיקר את הרעות החולות שלו ושילמה כסף ענק שהפך את הכדורגלנים שלהם לזומבים.
דזיובה העניש את פיקה על נגיעת היד שלו ברחבה והשווה בפנדל, ומייד אחר כך ספרד המזועזעת שינתה פאזה ותקפה חזק, אבל ההשתעבדות לטיקי־טאקה חיסלה אותם כי הם לא הצליחו לחולל שינוי והכניסו את השוער הרוסי אקינפייב להיסטוריה. הוא עוד לא שווה שטר מיוחד של 100 יורו, כפי שקיבל לב יאשין על שירותו במדים.
המהדורה המודרנית של "החטא ועונשו" יצאה אתמול לחנויות כשעל הכריכה שוער שעוצר פנדלים של קוקה ואספאס. על המסך היירו, שהחיים מלמדים שהבוץ ידבק בו. להיירו יש זיפים שחורים, קשים כאלה, שאפשר לחזות בהם צומחים מרגע לרגע בעין בלתי מזוינת. נראה לי שזרקה בהם שיבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
