"הסגל עם הכי הרבה הופעות אולסטאר בהיסטוריה". "מזכיר את נבחרת ארה"ב". "מי יעצור אותם?". וגם: מקום 2 בסוכנויות ההימורים לפני פתיחת העונה לזכות באליפות. אנדר/אובר של כ-52.5 ניצחונות העונה.
ככה נראו השבועות של לפני פתיחת העונה מהזווית של לוס אנג'לס לייקרס. ככה דיברו על קבוצה שהלילה (בין שלישי לרביעי, שעון ישראל) הודחה סופית מהמרוץ לפלייאוף… סליחה – לפליי-אין! עם הפסד לפיניקס סאנס, שהוריד את הקבוצה של לברון ג'יימס למאזן 48:31 שלילי וקבע שהיא תסיים במקום ה-11 במערב.
כמה גדול הכישלון? זוכרים כמה היסטורית הייתה האליפות של לסטר, שהייתה מועמדת לרדת ליגה וסיימה מקום 1 בפרמייר ליג? אז כזה, רק בהפוך.
רק שבניגוד ללסטר, כאן היו לא מעט סימנים מקדימים. בזמן שמרבית העולם התרגש, חלק גדול מהפרשנים הזהיר שהקבוצה זקנה, שבסגל יש חורים וחוסר התאמה ברורים, ושפציעה של לברון או אנתוני דיוויס תחשוף את החסרונות האלה - בעיקר מחסור בשחקנים שיכולים גם לקלוע לשלוש וגם לשמור מצוין (כי קלעים יש שם. וגם שומרים. פשוט כמעט אף אחד שהוא גם וגם).
ובאמת, בסוף היו לא מעט פציעות. דיוויס, די כצפוי, החמיץ חצי עונה. אריזה, מהבודדים שגם קולעים וגם שומרים, החמיץ אף יותר מזה. נאן לא שיחק דקה. וגם לברון עצמו החמיץ 17 משחקים לפני האולסטאר, וחמישה נוספים בחודש האחרון.
אז מה, חצי עונה של דיוויס, 22 משחקים של לברון, וכמה חיסורים בסגל המשלים - זה מספיק כדי להסביר את ההבדל בין מועמדות בכירה לאליפות לבין גירוד תחתית הליגה?
ההתעקשות להביא את ראס
ובכן, יש עוד חלק - וקוראים לו ראסל ווסטברוק. אמנם את העונה הקודמת הוא סיים עם חודש וחצי מטורפים של 14-14-23 והוביל את וושינגטון לפלייאוף. אבל כמעט כל פרשן הצביע על חוסר ההתאמה בינו לבין לברון. מה גם שהוא הצטרף במקום אופציות מתאימות בהרבה - אולי באדי הילד, אולי דמאר דרוזן. אבל דווקא ג'יימס התעקש להביא את ראס. ובאמת חוסר היכולת של השניים להצטיין זה לצד זה בלט כל העונה.
וכך, ככל שהעונה התקדמה וההפסדים נערמו - כך הלכו והתרבו הבדיחות על ווסטברוק. במקביל, כשהפציעה של דיוויס התבררה כחמורה ולברון הבין שמהקבוצה הזו לא יצא כלום, הוא עצמו שינה פוקוס ובמקום להנהיג ולהפוך את האחרים לטובים יותר, הוא שוב התחיל לפזר פרצופים כועסים ושמועות על טריידים. הוא גם נח בהגנה, ובהתקפה התרכז בעיקר בקליעת נקודות, גם בגארבג' טיים. כדי להמשיך להתקרב לשיא של קארים. הרי אם הוא ויתר על ההצלחה הקבוצתית, למה לא פשוט לזרוק המון ולקלוע כמה שיותר?
וככה, כשלברון קולע המון והקבוצה מפסידה המון, שמענו יותר ויותר את הניגון הקבוע שמלווה את הקריירה שלו בכל כישלון מחדש, והוא: שאין לו מספיק עזרה. יש מצב שבכל תולדות ה-NBA אין חבורה יותר מושמצת מאשר הסגל המשלים של לברון כשהדברים לא מסתדרים. זה אף פעם לא הוא. תמיד "אין לו מספיק עזרה".
היזהרו מסוכני המלך
אבל גם אם הסגל הזה בסופו של דבר התרסק, איך זה שביותר מ-20 משחקים ללא לברון, ווסטברוק דווקא נראה מאוד דומה לשחקן המצוין שהיה רק לפני שנה? איך זה מסביר שאפילו כשלברון ודיוויס שיחקו יחד, מאזן הלייקרס היה רק 9:10? האם היה עוד משהו שתרם לכישלון ההיסטורי?
הרי משהו נוסף חייב להסביר התרסקות כל כך גדולה. אבל השאלה היא מה? ובכן, הרבה פעמים בחיים התשובה הברורה היא גם הנכונה. ואם יש לך בסגל שחקן היסטורי שהכל נעשה בדברו, אז אולי יש גם מעט צדק בלהגיד שהוא התרכז קצת יותר מדי בעצמו, ופחות מדי בהצלחת הקבוצה? שהמצביא של הלייקרס ויתר על הניצחון במלחמה לטובת איזשהו עיטור אישי?
אולי. לא יודע. נשמע לי כמו טענה סבירה. רק תיזהרו בפני מי אתם אומרים אותה. לקינג יש סוכנים בכל פינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו