לפני שהעונה הסדירה הסתיימה, התחמם לרגע ה־Beef (ריב, טינה) העתיק בין פול פירס לדוויין וייד. פירס אמר שהיה יכול לזכות בשלוש אליפויות אם היה משחק עם שאקיל אוניל (קרוב לשיאו) או עם לברון ג'יימס, כפי שווייד זכה לעשות.
מה שקרה לאחר מכן - סילוף דבריו של פירס, שיח דוחה ברשתות החברתיות ועוד - כאילו היה הכנה אחרונה למה שהפך אולי לתופעה הבולטת ביותר בשבוע הראשון של הפלייאוף: כולם קטנוניים, כולם ילדותיים, כולם כמעט תמיד כועסים.
העקיצות לפירס, שחקן מכובד ואהוב שייכנס להיכל התהילה, היו מגעילות במיוחד. כמעט כמו הפעם ההיא שווייד לעג ליריב אחר שלו, דירק נוביצקי, כשהוא ולברון חיקו את השיעולים של הפורוורד החולה בסדרת הגמר שבה דאלאס הביסה את מיאמי של הביג 3. הגדיל לעשות הבן של ווייד, שהוכיח שהדור הבא לא מחזיק ביותר קלאס בהכרח כשכתב ברשתות החברתיות ש"הבחור (פול פירס; נ"פ) שיחק 19 שנה בליגה וזכה בטבעת אחת". כאילו אליפות - כולל תואר MVP של סדרת הגמר - זה משהו להתבייש בו.
מסימונס ועד שרודר
ומה קיבלנו מאז שהפלייאוף החל? היתה את התגובה הילדותית של בן סימונס מפילדלפיה לדבריו של ג'ארד דאדלי מהנטס, שאמר בראיון כי סימונס אמנם מעולה במשחק המעבר אבל "ממוצע" בהתקפה העומדת. והאמת היא שסימונס, שחקן שנה שנייה בליגה, שעדיין לא קלע שלשה אחת בקריירה, לא מסוגל לרווח את ההתקפה, ונוטה לתקוע את הצבע כי הוא חייב לעמוד קרוב אליו למרות שהוא משחק עם סנטר עילאי בדמות ג'ואל אמביד. כך הוא בחר להגיב: "זה ג'ארד דאדלי אמר את זה".
והיה גם קווין דוראנט, שנתן לפטריק בברלי להוביל להרחקתו ממשחק מספר 1 בסדרה בין גולדן סטייט לקליפרס וליציאה ב־6 עבירות ממשחק מספר 2, שבו סיים לראשונה בקריירה עם יותר איבודים (9) מזריקות (8). אחרי כל זה הוא עמד מול הכתבים ואמר משהו כמו "למה אנחנו בכלל מדברים על בברלי? הוא מטרד. אני קווין דוראנט. אתם יודעים מי אני". למשחק 3 הוא אמנם הגיע וחיסל את הקליפרס, אבל היהירות והילדותיות בדבריו קודם לכן בעינה עומדת.
ועכשיו החבורה מאוקלהומה סיטי. דניס שרודר חיכה בצורה מעט פחדנית לסיום משחק 3 ולניצחון על פורטלנד (108:120) כדי לחקות את חגיגת הניצחון המזוהה עם רכז היריבה, דמיאן לילארד, כשקודם לכן פול ג'ורג' הטביע בסגנון תחרות ההטבעות על הבאזר למרות שהוביל ב־12 - כל שחקן בליגה יודע שזה "דבר שלא עושים". ואז למסיבת העיתונאים הגיעו ג'ורג' וראסל ווסטברוק, ובזמן שהעיתונאים שואלים אותם שאלות לגיטימיות ומכבדות, הם מסתכלים אחד על השני, מצחקקים, עונים "שאלה הבאה" או פשוט מתעלמים מהאנשים שמולם.
יריבויות הן דלק חשוב באש של ספורט מקצועני. אבל באן.בי.אי של 2019, הן כבר כמעט תמיד מלוות בהתנהגות ילדותית, קטנונית, דוחה, בכיינית, של דור שפיתח את האישיות שלו באינסטגרם. מזל שלפחות חצי מהקבוצות ילכו הביתה בעוד כמה ימים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
