תחרות. זה כל מה שאנחנו מבקשים מגמר האן.בי.אי בין טורונטו לגולדן סטייט. הסיפור כבר יכתוב את עצמו, הוא הרי חייב, עם כל כך הרבה גיבורים פוטנציאליים שגדולים במספרם מהאנטי־גיבורים. חלקם יעלו לגדולה, חלקם יתרסקו. העתיד יעמוד ממעל, אין לדעת מה הוא צופן לחלקם. אבל אנא, רק לא סדרה חד־צדדית לכיוונם של הווריורס. ניצחון בארבעה או בחמישה משחקים אולי יכתוב פרק מפואר בהיסטוריה של המועדון הזה, אבל יוציא את האוויר מהאוחזים בתקווה, מאוהבי האנדרדוג, מהאוהדים הניטרלים שרק מעוניינים לצפות בקרב הגון.
על כן העיניים נשואות לסוכנויות ההימורים בלאס וגאס. "וגאס יודעת" היא מנטרה שמזכירה שסוכנויות ההימורים תמיד מרוויחות. ובווגאס נותנים למשחק מספר 1 הלילה ניצחון מינימלי לראפטורס. מה הם יודעים שאנחנו לא? הווינר כאן בארץ, נכון לרביעי בצהריים, מהמר על הארכה. לסדרה עצמה נותנים את גולדן סטייט בשישה משחקים. נדמה שזה מספר המשחקים המינימלי עבור קבוצה כדי שתרגיש טוב עם עצמה, שנתנה כל מה שיכלה ומעבר לכך מול החבורה העוצמתית מהמפרץ. כל תוצאה מעבר לכך תהיה בונוס.
סטפן קרי או קוואי לאונרד?
קרמר: כאמור, גיבורים פוטנציאליים רבים לסדרה, אבל מעל כולם ניצבים סטף קרי וקוואי לאונרד. הראשון עדיין זוכה משום מה לפקפוק בגדולתו ורוצה לתת גושפנקה עם תואר MVP של סדרת גמר; השני הפך לתייר לשנה בקנדה, עם יכולות התקפיות עצומות ויכולות הגנתיות עצומות עוד יותר, שמשאיר חותם אישי בעיר מתוסכלת ספורטיבית.
סטף קרי. שחקן היסטורי // צילום: אי-פי
על לאונרד כנראה ישמור אנדרה איגודאלה, המחסל הסדרתי של כוכבי היריבות. גם קליי תומפסון ודריימונד גרין ינגסו בו. אם קווין דוראנט יחזור, גם הוא מועמד. התלות של לאונרד בצוות המסייע שלו הוכחה כקריטית כדי לעבור את מילווקי, כשטורונטו הוכיחה אפשרויות התקפיות מרובות.
הבעיות שלה הן דווקא הגנתיות. גם אם לאונרד ישמור על קרי, הפיק־אנד־רול שלו עם גרין הוא נשק שיוצר יתרון מספרי. פורטלנד עשתה עליו שמירה כפולה ואכלה קש. הפתרון יכול להיות בצורת חילוף שישאיר עליו את סרג' איבקה האתלטי או דווקא את הגמדים פאוול וואן ווליט, שינסו להוביל אותו לתוך הצבע. גם לאונרד יקבל את מנת הקרי שלו. בכל מקרה, התמודדות הגנתית עם קרי דומה להתמודדות עם מזג האוויר: כולם מתלוננים, אבל אף אחד לא עושה שום דבר בקשר לזה.
פלד: תלוי איך שואלים את זה. מי גדול יותר היסטורית? כרגע אין שאלה בכלל שזה הגארד של גולדן סטייט. למרות חוסר הכבוד שהוא מקבל משופטים ומפרשנים, קרי הוא שחקן היסטורי, ווינר היסטורי, כזה ששינה את כללי המשחק יותר מכל אחד אחר מאז כרים עבדול ג'באר, והלוואי שהוא יסיים את הסדרה הזו אלוף ויזכה בתואר ה־MVP של הגמר - רק כדי לסתום כמה פיות.
ואם שואלים מי יפרוש גדול יותר? אז לקוואי יש עוד דרך לעשות. ולהישאר בריא בה. גם בתור מנג'ר אני מעדיף את עשר השנים שקרי נתן במפרץ על שש העונות שקוואי נתן לספרס (לפני שלקח להם את השביעית) והאחת בטורונטו.
את מי אני רוצה עכשיו, בפתיחת סדרת הגמר הזו? הו, עכשיו זה נהיה מעניין. מצד אחד קוואי, שנותן פלייאוף לברוני עם 4-10-32 ב־13 משחקים מול פילדלפיה ומילווקי ועם הגנה עצומה, אבל קולע פחות מ־34% מ־6 השלשות שהוא לוקח למשחק - הרבה פחות ממה שהוא רגיל לתת.
מצד שני קרי, שהעלה רמה ל־7-7-33 בשלושת השבועות האחרונים, ועדיין מתקשה בהגנה. עם יותר מ־5 שלשות ב־38%, הוא האיש היחיד בתולדות הליגה שסביב הקליעה שלו נבנתה שושלת. ועדיין, כמה שהוא מדהים מאז ש־KD נפצע, היתרון פה הולך ללאונרד, שנכנס לגמר השלישי שלו לראשונה בתור השחקן הטוב ביותר בסדרה. כן, גם אם דוראנט יחזור במהלכה.
יתרונות וחסרונות
פלד: החיסרון של טורונטו הוא הקושי שלה לקלוע אם קוואי לא נותן משחק גדול. גם אם הוא ישמור את קרי, סביר להניח שלרדוף אחריו עם ברך/ירך שנראית כואבת יגבה ממנו מחיר בצד השני של המגרש. נקודות תורפה נוספת היא חוסר הניסיון על הקווים. מול צוות מקצועי כמו זה בראשות סטיב קר אצל היריבה, זה עלול להיות בעוכרי הראפטורס.
ויש גם יתרונות: קודם כל הביתיות, אבל חשוב יותר - השחקן הכי טוב בסדרה משחק אצלם. ואוסיף גם את היתרון הפיזי שיכול לפגוע בווריורס בריבאונד.
החיסרון המרכזי של גולדן סטייט הוא פצועים וקצרים. דוראנט בחוץ, וגם דמרכוס קאזינס לא כשיר כרגע. אנדרה איגודאלה ישחק, אבל הוא פצוע ו"זקן" כפי שהעיד על עצמו השבוע. הספסל שאמור לכפר על זה? הוא כבר לא אותו ספסל עמוק שהיה להם בעבר.
היתרון הבולט של הווריורס הוא שהשחקנים השני, השלישי והרביעי הכי טובים בסדרה משחקים אצלם, וזה לפני שאנחנו יודעים אם דוראנט ישוב לשחק או לאו. ויש את עניין הניסיון: זה הגמר החמישי ברציפות של כל השלושה האלה. ניסיון בפלייאוף הוא הדבר האמיתי. ידיים רועדות זה הדבר האמיתי. המעמד הזה לא משפיע על אף אחד מהווריורס.
קליי תומפסון חוגג עלייה לגמר הפלייאוף. אצל האלופה יצליחו לשלב את הפצועים בחזרה? // צילום: אי-פי
קרמר: נתחיל מהחיסרון של טורונטו. בעוד גולדן סטייט רק צריכה להיות מי שהיא, הקנדים צריכים למצוא זהות שתלויה ביריבה. בסדרה נגד מילווקי היא צופפה את הצבע מול יאניס אנטטוקומפו וקיוותה לטוב. אם תעשה כך מול גולדן סטייט, התקווה היחידה שלה תהיה שהמשחק ייגמר טו סמולר דה השפלה. מעבר לעזרה ההתקפית המתבקשת ללאונרד, האם הסייז שלה (גאסול, סיאקאם, איבקה) יכול להתמודד מול הסמול בול של הווריורס? ואם תלך להרכב נמוך, האם תהיה מסוגלת להישאר גמישה הגנתית? גם ניק נרס יודע: טורונטו מחפשת תשובה לשאלה שאין לה פתרון.
ומה היתרון של טורונטו? הרוח הגבית והביטחון שאיתם היא מגיעה מהסדרה מול מילווקי. גם חזרה מפיגור 2:0 בסדרה. יש שם סוג של השלמה שאין מה להפסיד. חיילים שהסתערו בפלישה לנורמנדי העידו שמצאו כוח להסתער כי היו בטוחים שהם כבר מתים. וכשאתה כבר מת, מה אכפת לך להסתער? טורונטו, מבחינת כולם, כבר מתה. עכשיו נותר לה רק להסתער.
בואו נדבר קצת על החיסרון של גולדן סטייט. זה נשמע נוראי כמו חברי המאיון העליון שמתחבטים לגבי החופשה האקזוטית הבאה שלהם, אבל העובדה שהווריורס אולי יצטרכו לשלב בסדרה את דוראנט וקאזינס יכולה להיות כאב ראש לא קטן. השניים חוזרים מפציעה, שניהם אוהבים וצריכים את הכדור, הקבוצה נמצאת בקצב טוב בלעדיהם, אולי אפילו בשל חסרונם. עכשיו לך תנסה לשלב אותם.
חיילי הספסל של טורונטו. עכשיו נשאר להם רק להסתער // צילום: אי-פי
את היתרון של האלופה תמצאו בדמות מאמן לא פראייר. התשובה של סטיב קר צריכה להיות אפס סבלנות. אם לא ילך בשלבים המוקדמים של המשחק, הוא צריך לפנות לחברים הנכבדים ולהגיד להם שקיץ שלם לפניהם, אנא גשו ותתאוששו. אנחנו עסוקים בשושלת.
עתידם של לאונרד ודוראנט יושפע מתוצאת הסדרה?
קרמר: נדמה שצריך לשנות את המסגור: זה לא העתיד של לאונרד; הוא יהיה בסדר, ימצא קבוצה תחרותית או יישאר בטורונטו. זה העתיד של הקבוצה הקנדית שבסכנה בלעדיו. להביא אותה לאליפות המזרח זו פסקה מרכזית בקורות החיים, הוא את שלו עשה גם אם יחטוף סוויפ. עכשיו זה כבר מה הקבוצה תעשה עבורו כדי להשאיר אותו, אם בכלל יש דבר שאפשר לעשות.
בניגוד לטורונטו, גולדן סטייט תסתדר בלי דוראנט. האצבעות שלה שזורות בטבעות, האולם מלא בדגלי אליפות. איתו ובלעדיו, היא עדיין תהיה מיתולוגית. KD, לעומת זאת, צריך לצטט את שירו של אבי סינואני ביחסו לגולדן סטייט: "איתך ובלעדייך, זה להיות וזה לחדול, איתך ובלעדייך, זה לא כלום וזה הכל". הוא הוכיח שהוא יכול איתה, אבל לא שהוא יכול בלעדיה. תשאלו את אוקלהומה סיטי. אליפות בלעדיו תהיה עבורו שיעור בצניעות. אליפות איתו תהיה עבורם, עבורו, עבורנו, שיעור בהכלה.
קווין דוראנט. יעזוב או יישאר? // צילום: גטי אימג'ס
פלד: את הכסף שלי הייתי שם על כך שדוראנט יעזוב בכל מקרה. בלי אליפות - יהיה לו קל יותר לעשות את זה. שתיים כבר יש לו עם גולדן סטייט. עם אליפות - יש שאומרים שקשה יותר לעזוב. לטעמי, דווקא כאלוף הוא יוכל לומר שלום לפרק הזה בקריירה ולהמשיך הלאה. ככה או ככה, קל לי יותר לדמיין אותו במדי הניקס בעונה הבאה מאשר בווריורס.
בנוגע ללאונרד, אני רוצה להגיד שהתמונה דומה, כי בכל מקרה הוא בא לשנה. אבל כאן אני נוטה לחשוב שדווקא אליפות תעזור לטורונטו להשאיר אותו. האוהדים שלה הוכיחו את עצמם כ־Fan Base גדול, מסור, חם וקולני, החיבוק שקוואי מקבל, לצד ניצחונות ותואר אליפות, הוא סיטואציה שבאמת קשה לראות מישהו נוטש. אם יפסיד, זה כבר פשוט יותר. בא, נתן עונה גדולה, הישג היסטורי בדמות העפלה לגמר, וכל אחד יכול להמשיך הלאה.
זה מקרי שהקבוצות מערים ליברליות וקוסמופוליטיות?
פלד: מקרי - כן. אבל סמלי? במיוחד. זה מקרי בגלל שקבוצות אן.בי.אי, בדומה למרבית קבוצות הספורט המקצועניות בארה"ב, מתקיימות במין בועה שהיא די מנותקת מההוויה של העיר עצמה. נכון, אפשר למצוא סיפורים על אוהדים שנתנו את החיים שלהם לקבוצה, על פעילויות וחיבור של הקבוצה לקהילה, ועל שיברון הלב של האוהדים בסיאטל על עזיבת הסופרסוניקס, שהם חווים שם עד היום.
אבל קבוצות ספורט מקצועניות בארה"ב הן ביזנס, בלי קבוצות נוער ובלי חיבור לשורשים של הקהילה. עם זאת, האן.בי.אי היא ליגה שחורה ברובה. רבים מהשמות הגדולים בה, על הפרקט ומעבר לקווים, הם אנשים ליברליים מאוד שלא פוחדים להשמיע את דעתם, והסמליות של גמר שכזה בעידן דונלד טראמפ היא משהו ששווה להתייחס אליו לרגע. הנה הימור קל: לא משנה מי תהיה האלופה, היא לא תבקר בבית הלבן. וזה משהו שאי אפשר לומר בכזה ביטחון על ענפי הספורט האחרים בארה"ב.
אוהדי הראפטורס. הישג אדיר עבור קנדה // צילום: אי-פי
קרמר: זה סוג של דרבי בין שמאלנים. טורונטו הקוסמופוליטית מול סן פרנסיסקו האולטרה־ליברלית. אדם סילבר בטח מרוצה. גולדן סטייט לא תבקר בבית הלבן אם תזכה, טורונטו תתקבל בשמחה אצל טרודו הליברל. אבל למדיניות ההגירה הקנדית ולזכויות הלהט"בים אין קשר להצלחה של הקבוצה. כסף מדבר, ג'נרל מנג'ר מוצלח מיישם, בולשיט הולך הביתה.
דווייט וולטון היה שחקן נבחרת קנדה בכדורסל. שיחק כאן בנתניה, ברחובות, בלב השרון. פטריוט קנדי אמיתי. לאחר ההעפלה של טורונטו לגמר הוא פרסם בדף הפייסבוק שלו: "אין לי מספיק מילים לתאר כמה ההעפלה של הראפטורס אדירה עבור קנדה. ילדים וילדות יושפעו ממה שראו, מהסל של קוואי לאונרד במשחק 7 מול פילדלפיה, מהקאמבק מול מילווקי. אנשים שמעולם לא ראו משחק של טורונטו או משחק אן.בי.אי יזכרו איפה הם היו כשטורונטו העפילה למעמד הזה".
התחושה שטורונטו מייצגת את קנדה כולה היא אותנטית. המדינה נערכת לבחירות באוקטובר, וגם שם הקרע בין ימין לשמאל בנושא הגירה וכלכלה חותך את המדינה לשניים. הראפטורס יכולה לאחד לרגע מדינה בקונפליקט. כמה זה יעזור? לא ברור.
מאמן ישראלי אמר פעם בחדר הלבשה לפני גמר אירופי בווארזה שזה משחק בין מועדון שמייצג מדינה לבין קבוצה שמייצגת עיירה. אבל הוא לא נאלץ לשחק מול סטף קרי. קנדה בכלל וטורונטו בפרט אוהבות להציג את עצמן כרב־תרבותיות, פתוחות להגירה, ליברליות ואוהבת אדם.
אוהד שלה ממוצא מוסלמי, שיושב במשחקים שלה עם תרבוש על הראש, הפך לגיבור תרבות בימים האחרונים. גם קליפורניה ובירתה הרעיונית סן פרנסיסקו הן מבצר ליברלי שמאוהב בעצמו. אבל לא תמצאו שם חמלה ליריבה או שובע מתארים. הייטקיסטים מחפשים אקזיט אחרי אקזיט, וצעצוע כמו אלופת אן.בי.אי שמשחקת בחצר האחורית שלך הוא עוד סמל סטטוס להשוויץ בו מבחינתם.
מי תזכה ובכמה משחקים?
קרמר: גולדן סטייט בחמישה משחקים. כי וגאס יודעת, אבל לא הכל.
פלד: אלך עם הווריורס, שיסגרו את הסיפור במשחק מספר 6.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
