לסרג'יו פנית, בהגנה נתקלת

צילום: רויטרס // שחקני ספרד חוגגים, היום בסין

1. היא שיחקה בחצי קלאץ' מול פורטו ריקו, כמעט הפסידה לאיראן(!) וקלעה רק 52 נקודות ב־36 הדקות הראשונות מול איטליה. אבל מי זוכר. בשורה התחתונה: נבחרת ספרד, מעצמת הספורט מספר אחת של משחקי הכדור באירופה בעשרים השנים האחרונות, זוכה בפעם השנייה מתוך ארבעת הטורנירים האחרונים באליפות העולם בכדורסל.

עד לטורניר בסין היא לא הגיעה לגמר ללא פאו גאסול ולא נראתה כנבחרת הכי חזקה. אבל שלושה דברים עיקריים גרמו לרוביו, ליוי ולמארק גאסול להיחקק באותיות זהב ליד האח פאו, נבארו וקלדרון - אנשי דור הזהב הקודם.

הגנה. באף משחק בטורניר לא ספגה ספרד מעל 80 נקודות (בחצי הגמר אוסטרליה נזקקה ל־50 דקות כדי לעשות זאת). זה מתחיל במאמן האיטלקי סרג'יו סקריולו ששם את ההגנה בראש סדר העדיפויות, נמשך באתלטיות והגובה (לאיזו נבחרת יש בעמדה 3 אתלט כמו ווילי הרננגומס עם 2.06 מ'?). הספרדים מדורגים רק במקום ה־12 בהספק הקליעה בטורניר, אבל בהגנה אין יום רע, כפי שאומרת הקלישאה. הם חטפו כמעט עשרה כדורים למשחק והורידו את היריבות לאזור ה־40% מהשדה.

עומק. העבודה הברוכה שעושים הספרדים בנבחרות הצעירות מדי שנה מביאה תוצאות. הם זכו באליפות אירופה עד גיל 16, באליפות אירופה לנוער, ורק בית הלחמי והעתודה שלנו עצרו אותם ב־2018 והשנה. ייצור השחקנים בסיטונות אפשר לספרדים לשייט לאליפות העולם למרות שחסרו את כל שחקני האן.בי.אי והיורוליג שלהם. העומק היה אחד ההבדלים הבולטים בינם לבין האוסטרלים והארגנטינאים.

ניסיון. בכל חמשת משחקי הגמר שבהם ניצחו הספרדים (פעמיים באליפות העולם וביורובאסקט 2009, 2011 ו־2015), הם לא רק ניצחו - אלא הביסו. הספרדים יודעים לנצח בשלבים המוקדמים בשיניים, אבל בגמרים פשוט מפרקים. עד היום הם טרם ניצחו בגמר או בחצי גמר את ארה"ב. מי יודע, אולי במשחקים האולימפיים בטוקיו 2020.

סקולה חוגג בחצי הגמר. בית ספר לתשוקה // צילום: אי.אף.פי

2. לכל מאמן/מנהל נבחרת לאומית (בעיקר לנבחרת הכדורגל שלנו) מומלץ להקרין את משחקי ארגנטינה (לא כולל הגמר, שבו הפיגור המוקדם פגע בהם). אין לה שחקני אן.בי.אי, ויש נבחרות עם שחקנים טובים יותר, בעיקר בצבע. אבל ב־40 השנים האחרונות לא ראינו נבחרת שמשחקת עם יותר תשוקה ממנה. זה מתחיל בלואיס סקולה, שבגיל 39 וחצי לא חיפש הקלות אלא עבד קשה במשך חמישה חודשים כדי להגיע מוכן. וזה, כמובן, מדביק את כולם. פקונדו קמפאסו, השחקן הכי אקספלוסיבי היום באירופה, היה הבונוס לנבחרת שנזכור הכי הרבה מהטורניר הזה. למרות ההופעה הלא טובה בגמר.