במארס 2015 הבנתי עד כמה דיוויד סטרן, שנפטר שלשום (רביעי) בגיל 77, הוא הסופרסטאר הכי אנדרייטד בתולדות האן.בי.אי. כי כשהאדון נמוך הקומה, המבוגר, המאפיר לכדי לובן, המכופף, משקל עודף ממלא את חליפתו המרושלת, נכנס לאולם קבלת הפנים במלון היוקרתי בלב מנהטן לפני כמעט חמש שנים - אף אחד לא הסתובב. אף אחד לא התרגש. ללא ליווי ונטול תשומת לב.
בהיכל נוצץ המלא עד אפס מקום אנשי עסקים מחויטים, אנרגטיים, צעירים, גבוהים, רזים וקולניים ממנו, במעוף מדרינק לדרינק, פסיעתו האיטית של הקומישינר לשעבר של האן.בי.אי, באותם ימים כבר רק יועץ לליגה, אל תוך החדר ובין השולחנות המוגבהים אל עבר עמדת התה והקפה, עברה בלי להותיר שום דבר.
שום דבר זה גם מה שהלב שלי עשה ברגע שהבחנתי בו. בסבא'לה עם חיוך מרומז אשר שיווה לו באותם רגעים בדיוק את אצטלת חוסר הנוחות הדרושה כדי לאפשר לסובבים לחוש בנוח לנוכח הגדולה שבקרבתם. יכולת שהיא עדות לכישורי הביזנס החדים שלו מהימים שבהם עוד היה הדמות המרכזית בחדר, בכל חדר. הימים שבהם ניהל את ליגת הכדורסל הטובה בעולם. הימים שבהם הפך לאדם שאחראי יותר מכל אחד אחר לכך שברגע זה אתם קוראים משהו שאני כתבתי.
עם לברון ג'יימס // צילום: אי.אף.פי
נכון, לסטרן היה הרבה מזל. ב־1984, כשקודם לתפקיד קומישינר (מנכ"ל) האן.בי.אי, נכנס לליגה גם מייקל ג'ורדן, ועל הפרקט כבר שלטו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון - במה שהיה תחילתו של הדור האמריקני הגדול אי פעם. הפופולריות של השלושה, לצד חידושים טכנולוגיים ואחרים, האיצו את הפיכת הכדורסל בכלל והאן.בי.אי בפרט למותגים גלובליים, לצד כלל הספורט המקצועני. אבל לצד זאת, רבים מתנאי הפתיחה שלו היו גרועים, והוא קיבל לידיו ליגה שנמצאת מבחינת גודל כלכלי ותרבותי הרבה מאחורי הבייסבול והפוטבול המקצועני, פוטבול המכללות, ואפילו כדורסל המכללות.
בפועל, הרבה מהדברים שעזרו ב־30 שנות ניהולו להפוך את האן.בי.אי לליגה האמריקנית הפופולרית בעולם, השנייה הכי פופולרית בארה"ב, ולהכפיל בעשרות מונים את היכולות והשווי הכלכלי של הליגה, הקבוצות והשחקנים, יותר מאשר כל ליגה אחרת בעולם - קרו בדחיפתו ובמשמרת שלו.
תקרת השכר, המלחמה בסמים, הגרלת הדראפט, תחרויות השלשות וההטבעות, חוזי שידור גלובליים ומשחקים במדינות אחרות, שיתוף מג'יק נושא נגיף ה־HIV באולסטאר, יצירת נבחרת החלומות הראשונה, טקטיקות שיווק חלוציות, קידום פעילויות חברתיות חוצות גבולות, אימוץ טכנולוגיות חדשות, הוספת קבוצות והתרחבות לשווקים נוספים בעולם, פתיחת ה־WNBA וה־G-League - על כולם מוטבעות טביעות אצבעותיו, לפני אלה של כל אדם אחר. העובדה שכבר בתחילת שנות ה־90 ילדים בישראל קמו באמצע הלילה לראות בשידור ישיר את סדרות הגמר, קשורה אליו לא פחות משהיא קשורה לשחקנים שהשתתפו בהן.
ועדיין, סטרן אף פעם לא הפך לדמות אהובה בקונצנזוס. בזמן אמת הליגה תחתיו חוותה ארבע שביתות לא נעימות, שתיים מהן הביאו לביטול משחקים, עם מאבקים פחות ג'נטלמניים בין בעלי קבוצות לבנים לשחקנים שברובם שחורים. ניסיונותיו לצמצם את השפעת תרבות ההיפ הופ, שערוריות שיפוט, מקרים של התערבות יתר של הליגה בעניינים רבים מדי, גדולים כקטנים, ועוד סקנדלים ופאולים כאלה ואחרים הובילו לכך שבאופן די מסורתי, סטרן היה זוכה לקריאות בוז בערב הדראפט.
וכך, כשאספתי את הלסת וניגשתי אליו, בעודו מטלטל תיון בתוך כוס נייר, לא הייתי צריך לחכות בפינה עד שהוא יסיים שיחה עם מישהו אחר. אף אחד לא ניגש אליו, אל האדם הכי חשוב בתולדות הליגה, מאנשי העסקים הכי חכמים ובעלי ההשפעה בדורו.
ומלבד עיניו התרות אחר הסוכר, כל כולו היה זמין לשיחה קצרה. ניסיתי להגיד משהו, והוא הקדים אותי. "זה בסדר, בן", אמר לי בחיוך כשהוא טופח על כתפי קלות, מנסה לעזור לי להסדיר את נשימתי. הפער בין מידת התרגשותי לאדישות מסביב היה יותר סוריאליסטי מהמפגש עצמו עבורי. אבל בדיעבד הפער הזה רק קיבע את התחושה שבזמן אמת, סטרן לא הוערך מספיק ביחס לתרומתו. כנראה פשוט ככה זה עם גאונים שמקדימים את זמנם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
