בדרכה המהוקצעת והמושקעת, "הריקוד האחרון" עסקה בשני סיפורים עתיקים הרבה יותר ממעלליהם בני ה־30 שנה של מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס.
הסיפור הראשון נוגע בנו. בעובדה שאנחנו חייבים ליצור כוכבים מושלמים (שמספקים לנו חלומות ותקוות), רק כדי לפוצץ את הבועה ולצעוק שהם בעצם חרא של אנשים (מה שעוזר לנו לחיות עם הפגמים של עצמנו).
ג'ורדן נולד בדיוק לתפקיד הזה, כי אי אפשר להיות יותר "מושלם" ממה שהיה, וכי עם יחסו המשפיל לחבריו לקבוצה והרגלי ההימורים שלו - הוא סיפק המון עצים למדורה.
התוכנית נוגעת לעומק בקווים השליליים. אבל, כרגיל, השיח הציבורי נע מקצה אחד לקצה אחר. מ"מושלם" ל"חתיכת חרא". משחור ללבן. האם זה משנה שג'ורדן הוא חבר נאמן, אב מסור, ופילנתרופ גדול שתרם מיליונים רבים לשלל מטרות נעלות, גדולות וקטנות, כולל פוליטיות? זה לא משנה. הציבור לא יכול לדון באפור. זה לא מוכר עיתונים.
זה משחק מכור שבבסיסו עומד המוסר הכפול. ג'ורדן ידע את זה. הוא לא רצה להיות מודל לחיקוי. כי אי אפשר לנצח בזה. כשהוא נכשל בבייסבול, למשל, האם הוקירו אותו על העבודה הקשה והצניעות? או שבזו לו על הכישלון? אתם יודעים לבד. ואתם יכולים גם רק לנחש מה היתה התגובה אילו כשחזר לאן.בי.איי, במקום לרדות בחבריו לקבוצה בדרך לעוד שלוש אליפויות, היה הופך לחבר רגיש שלא מצליח לסחוב את הבולס להצלחות נוספות.
ג'ורדן. אנחנו חייבים שחור או לבן. חייבים תווית // צילום: אי-פי
הסיפור העתיק השני כבר לא נוגע בנו, אלא בכוכבים שאנחנו אף פעם לא נהיה, ועוסק במחיר שווינרים כאלה משלמים עבור המרדף הבלתי מתפשר אחר הניצחון. מרדף שמקודש בתרבות האמריקנית.
ג'ורדן דחף את עצמו ואת סובביו רחוק. לעיתים קרובות, רחוק מדי. זה הוביל להצלחה חסרת תקדים, אבל גם הותיר אנשים רבים פגועים. היחס שלו לא התאים לכולם. רבים סביבו נשרו, נוטרים לו עד היום על שעשה להם את החיים קשים.
רק אתמול הוראס גרנט טען שג'ורדן מלשן ושקרן. חלקם הדליף סיפורים עסיסיים לתקשורת. וכך השתרשה דעת הקהל עד היום שג'ורדן "אסהול". וזה נכון - הוא גם אסהול. אבל הוא עוד דברים. רק שזה מורכב מדי בשבילנו. אנחנו חייבים שחור או לבן. חייבים תווית.
שואלים מדוע טים דאנקן ומג'יק ג'ונסון היו יכולים להנהיג בנחמדות? אולי, רק אולי, כי הם שיחקו תחת מאמנים קשוחים וחילקו יחד את תפקידי השוטר הטוב והשוטר הרע. מאמנו של ג'ורדן בכל האליפויות, פיל ג'קסון, לא מתאים לשחק את השוטר הרע. וזו היתה החלוקה ביניהם: ג'ורדן שובר, ג'קסון מאחה. בכל מנהיגות צריך גם מזה וגם מזה. ג'ורדן נולד לשחק את השוטר הרע. ג'קסון ידע את זה, וניתב את זה. ליבה את ג'ורדן, וניצל את זה לטובת הקבוצה.
בדרך לטרנד חדש באן.בי.אי
זאת ועוד, ג'ורדן - בניגוד לגדולי אן.בי.איי אחרים - לא רק היה צריך להיות השוטר הרע, אלא גם נאלץ לשנות דנ"א של ארגון שלם. הוא הצטרף לבולס ב־1984 ומצא מועדון עלוב וכושל. כל מי שהיה מעורב באליפויות של הבולס - מהבעלים דרך המנג'ר ועד למאמנים והשחקנים - הגיע אחריו.
הטירוף שלו דחף את הארגון כולו למעלה. לא, הוא לא היה נחמד. אבל הוא גם לא נשבר ועבר לשחק עם כוכבים אחרים. הוא נשאר והפך עורו של מועדון שלם. היו גם כאלה שידעו לקחת את זה כמו גברים מקצוענים, שזה התאים להם. הם אלה ששרדו לצידו, ויחד הם התחשלו כולם, התגברו, והפכו לקבוצה היסטורית.
הוד אווירותו. הטירוף שלו דחף את כל הארגון למעלה // צילום: אי-פי
זו לא הדרך היחידה להנהיג ולהוביל, והסדרה גם לא מציגה זאת כך. אבל זו כן הדרך היחידה שהתאימה לג'ורדן ולסיטואציה שאליה הוא הגיע.
אבל היה לזה גם מחיר. אלה שסביבו שילמו בכך שנדחפו על ידו אל הקצה. וג'ורדן, שעמד בראש הפירמידה, שילם בבדידות שמגיעה עם זה, שמגיעה עם להיות האיש הרע. זה הדבר האחד שג'ורדן הקריב לאורך כל המאבק הזה, מה שגדולים אחרים לא עשו.
כדי לחצוב את גדולתו החד־פעמית, בעזרת האישיות הקיצונית שלו, ג'ורדן הקריב את הסיכוי שמישהו אי פעם יחשוב שהוא נייס גאיי ועם זה, גם את החיבה והחום וההבנה והקרבה של אלו שהנהיג לקרב. אתם יודעים, הדברים הבסיסיים האלה שבני אדם צריכים.
הוא הפסיד את תחושת ה"ביחד" בזמן הניצחונות. ועד היום נראה שהוא לא מסוגל ליהנות מהניצחונות שלו. זה עלה לו בכך שכשהוא מדבר על זה ומסביר את עצמו, זה לפעמים עושה אותו בודד ועצוב.
ג'ורדן. לא חיפש את אהבת ההמון // צילום: רויטרס
בין המוסר הכפול שלנו לבין המרדף שלו אחר עוד אליפות, ג'ורדן הונע בסופו של דבר על ידי הצרכים הנפשיים הכי בסיסיים שלו. ואלה לא חיפשו את אהבת ההמון. הם חיפשו ניצחון. "בכל מחיר". והם הוליכו אותו במסלול מאוד ברור - לעבר הרבה מאוד הצלחות.
אבל המסלול הזה לא נגמר כשמנקים את הפרקט בפעם האחרונה. הוא נמשך גם הרבה אחרי שטעם הניצחון האחרון התפוגג. ואיך משיגים עוד ניצחון ענק כשאתה בן 57? ובכן, כשרואים בימים אלה איך כוכבי ההווה באן.בי.אי רוצים גם הם את הדוקומנטרי שלהם, ברור מה הדבר השלישי ש"הריקוד האחרון" עשתה. ג'ורדן שוב התחיל טרנד. אז ההשפעה של הזריקה ההיא מול יוטה החזיקה מעמד 20 שנה. מישהו רוצה לנחש כמה זמן תהדהד הסדרה הדוקומנטרית הכי נצפית אי פעם?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
