אחד האלמנטים שילדיי (שלא מכירים את המילה "אלמנט") הכי אוהבים בסרטי דיסני זה כשהם רואים בהם דברים קסומים שאפשר להאמין שהם אמיתיים. אחד הדברים השנואים עלי הוא לומר להם שלא, אין באמת חדי־קרן ופיות. אבל מה שכן, להגיד להם שבטח, שתי אחיות יכולות להיות המלכות של שתי ממלכות שונות, זה לגמרי מעצים. אותם, וגם אותי.
כי זה רק כשהגבולות מיטשטשים בין הפנטזיה לבין המציאות (כפי שאני חווה ומפרש אותה ממרום גילי), שהמשולש ילדים־מבוגרים־דיסני מגיע לשיאו האמוציונלי והדרמטי. כשאנחנו, המבוגרים, זזים לאחור כדי שהילד לא יראה שאנחנו מזילים דמעה כשזיכרונות הליבה הצהובים מקבלים גוון כחול.
האנושות חייבת את האגדות האלה כדי לתווך בין המציאות לבין איך שאנחנו מוכנים לתפוס אותה. וככל שהמציאות מטרידה יותר, ככה תפקידו של הפולקלור קריטי יותר. במקרה או שלא, טיילור סוויפט הוציאה עכשיו אלבום בשם "פולקלור", ואנשים שתקועים בבתים התאהבו בו ברגע. ככל שהרעים מאיימים יותר, ככה הניצחון של הטובים מנחם יותר. אז מה אם הקשר בין זה לבין מה שקורה בעולם שברירי כמו בועת סבון מנצנצת.
מוקדם יותר השבוע, אצל "טל ואביעד", ניצל שדרן הספורט שרון דוידוביץ' את הפינה שלו כדי להודות לכל מי שהיה קשור להחזרת הפרמיירליג לפעילות. בהמשך, וללא קשר, השדרן עידו גור ביטא תחושה דומה בטוויטר, רק הפעם בהתייחסו לליגת העל בכדורסל. בשני המקרים התודה נגעה רבות באסקפיזם ובתחושת הנורמליות שצפייה בספורט מעניקה לנו. נו, אתם יודעים במה מדובר.
ג'יימס הארדן // צילום: אי.פי
הרי ספורט מקצועני, במידה רבה אולי יותר מכל דבר אחר, הוא המחשה מודרנית קלה לעיכול ורחבת היקף למדיניות ה"לחם ושעשועים" הידועה לשמצה, מונח שטבע המשורר הרומי יובנאליס כביקורת על אוגוסטוס קיסר.
אז כן, במקור זו מדיניות שנועדה למנוע את התקוממות האזרחים על ידי הסחת הדעת מהבעיות המהותיות של המדינה. ונכון, בשגרה שפעם הכרנו, לפני הקורונה, רוב הזמן הספורט פשוט הסיח את דעתנו מהבעיות האישיות שלנו ופחות מעניינים הרי גורל.
אבל הנה, זה עוד גבול שטושטש בחודשים האחרונים. ושוב, כשהגבולות האלה מיטשטשים, אז החיבור שלנו לאגדה רק מתחזק. בזמן שמדינות רבות ניהלו את משבר הקורונה בצורה איומה, בזמן שבארה"ב (אחת מאותן מדינות) קמה גם מחאת ה־Black Lives Matter, רגע לפני הבחירות לנשיאות וכשהנשיא המכהן לא מפסיק לייצר כותרות מביכות, בהחלט היו כאלה שחששו שבועת האן.בי.אי באמת תסיט את תשומת הלב הציבורית מ"הבעיות המהותיות של המדינה". כמה שחקנים אפילו התבטאו בנושא.
נחזור ונדגיש: ככל שהרעים מסוכנים יותר, ככה אנחנו צריכים יותר את התיווך. ככל שהמצב רע יותר, ככה אנחנו זקוקים יותר לספורט. וככל שהספורט משוחק בזמן שהמצב רע יותר, ככה הוא מאבד ממשמעותו כמתווך מציאות אלטרנטיבית של ניצחון והפסד ואגדות, ומתכנס כמעט במלואו אל תוך משבצת ה"לחם ושעשועים" המקורית. ככל שאנחנו צריכים אותו יותר, אולי מסוכן לנו יותר.
כש־NBA2K הופך למציאות
ואל תוך התזמון המטורלל הזה נכנסת בועת האן.בי.אי, שבתורה רק תורמת עוד יותר לטשטוש הגבולות בין המציאות לבין החיקוי של המציאות. ובין החיקוי של המציאות לבין החיקוי שלו. הסמליות שבכינויה
"הבועה", ושל המקום שבו היא מתרחשת (עולם האגדות של דיסני), חזקה מכדי לפספס את הכאפה שהיא נותנת. וגם זה לא הכל - כי כשכל השחקנים היום חיים הלכה למעשה את הסנאריו של מצב ה"שכונה" במשחק הווידאו NBA2K, נראה שבאמת כבר אי אפשר להבדיל בין מה שאנחנו צורכים למה שבאמת קורה.
יאניס אנטטוקומפו // צילום: אי.פי
וכשבפועל מאז הפסקת עונת 2019/20 ועד חידוש משחקי "עונת הקורונה" עברו ארבעה חודשים וחצי - בדיוק הזמן של פגרה רגילה בין עונה לעונה בארה"ב - וכשעשרות שחקנים שהשתתפו בעונה ההיא לא ייקחו חלק ב"עונת הקורונה", ושחקנים רבים שהיו מחוץ לליגה מצאו בה פתאום מקום מחדש, וכשכולם משחקים באותו אולם, בלי קהל, וכל שחקן שהולך להביא את משלוח האוכל שלו ברגע מוצא את עצמו בבידוד לשבוע וחצי. וכשהעולם של לפני חמישה חודשים שונה בכל מובן של החיים מהעולם של קיץ 2020… איזו סיבה יש לנו להמשיך להתייחס לאלופה שבדרך כאל אלופת עונת 19/20?
אין סיבה. עונת 19/20 נגמרה, והעולם שהיא היתה חלק ממנו גם הוא כבר לא קיים עוד. האמת היא שאין שום תירוץ ללמה כן להכתיר את האלופה הבאה כאלופת עונת 19/20, למעט הצורך שלנו לקשור את פנטזיית הדיסני הבועתית הזו בחזרה אל העולם האמיתי שלנו, בניסיון נואש לשוות למציאות הממשית וההזויה שאנחנו חיים כסות של איזושהי נורמליות שאיבדנו. ואם כך, מה ההבדל בינינו לבין ילדים שלא יכולים לחכות ל"פרוזן 3"?
