זה סיפור על תיכוניסט שבקלות יכול היה לקפוץ ישר לכסף הענק באן.בי.אי, אבל בחר ללכת לעונה אחת בקולג' ולשחק אצל מאמן שמרן שדוגל בהגנה אזורית. ובכל זאת, בשנה תחרותית ברמה היסטורית במכללות הוא נתן עונת פרשמן עצומה, בדרך לאליפות עם סירקיוז ופרס השחקן המצטיין של הפיינל פור.
אבל הוא לא נבחר ראשון בדראפט. זה היה לברון ג'יימס. הוא גם לא נבחר שני. אז הוא הלך לדנבר המסכנה ובעונת רוקי אדירה בגיל 19 היה השינוי המרכזי בקבוצה שקפצה מ־17 ניצחונות אומללים בעונה לפני ל־43 בזו הראשונה איתו, והופעת פלייאוף ראשונה זה עשור. הוא גם היה רוקי החודש (במערב) בכל ששת חודשי העונה, אבל רוקי העונה היה, איך לא, לברון ג'יימס. שמים לב לתבנית?
ואיכשהו, למרות שג'יימס הוביל את קליבלנד לפלייאוף רק בעונה השלישית, כרמלו - שעשה זאת בכל שנה שלו בדנבר - היה בגיל 21 ליחיד אי פעם שקולע 26 נקודות למשחק, ולא נבחר לאול־סטאר. לברון, כמובן, כבר נבחר לשני שלו. בעונתו השישית הרכיבו סביבו בדנבר סגל איכותי שהגיע לגמר המערב - לראשונה אחרי יותר מ־30 שנה! - אבל קובי ברייאנט בשיאו עמד בין מלו לבין הופעה היסטורית בגמר האן.בי.אי.
אנתוני. את העונה הנוכחית התחיל בכלל בבית // צילום: אי-פי
ואז הוא עבר לניו יורק ניקס, ונחשו מה? גם אותה הוביל לפלייאוף ראשון זה כמעט עשור, ושנתיים אחר כך לסיבוב השני - הכי רחוק שהם הגיעו מאז 2000. באותה עונה היה גם סוף־סוף מלך הסלים ואפילו סיים 3 בבחירות ל־MVP! איכשהו, זה לא הספיק לבחירה יחידה בקריירה לחמישיית העונה. מי כן היו שם? אתם יכולים לנחש.
גדול שחקני הדרים־טים
בין לבין ועל הדרך היה שותף לתהליך ההבראה של נבחרת ארה"ב, עד שהשתלטה על העולם מחדש. הוא התחיל כשחקן שולי בדרך לארד מביך באתונה 2004, ושנתיים אחר כך באליפות העולם כבר היה הקלע המוביל בנבחרת - לפני לברון ודוויין ווייד - אבל שוב הסתפק במדליה השלישית בחשיבותה.
משם ולמשך עשור הוא הפך אולי לגדול שחקני נבחרת ארה"ב בכל הזמנים. במשחקים האולימפיים של 08, 12 ו־16 הוא היה שוב ושוב מהקלעים המובילים בנבחרת שחזרה לקרקס את העולם בדרך למאזן 0:24 ו־3 מדליות זהב.
אבל מי כן קלעו קצת יותר ממנו? מי כן פתחו לפניו בחמישייה ושיחקו קצת יותר ממנו? יאללה, נרשום אותם: קובי. לברון. ווייד. ואחד, קווין דוראנט. כולם בטופ 15-10 שחקני הכנף הגדולים אי פעם.
והנה אנחנו קופצים לקיץ 2020 ואל משחקי הבועה. חתיכת דרך הוא עשה לכאן. היא כללה סרט על הראש ותסרוקת קורן־רואוז. מעט אסיסטים, וצ'יריוס. לעיתים גם מעט הגנה, ולא נשכח חוסר מוכנות לשחק פאוור פורוורד או לעלות מהספסל. והמון המון זריקות מיד־ריינג', שכיום נחשבות לחטא נוראי בליגה.
אנתוני. יצליח להשחיל את פורטלנד לפלייאוף? // צילום: אי-פי
תוסיפו את כל אלה לזה שהוא אף פעם לא באמת עמד לבד בפסגת האן.בי.אי, ושאת העונה הנוכחית התחיל בבית אחרי שלא מצא קבוצה כי סירב להתפשר על העדפות וסגנון, ותקבלו שחקן שרבים כבר חשבו שלא נראה יותר משחק בליגה הטובה בעולם.
ועכשיו, בגיל 36, כשהוא ופורטלנד עוד יכולים להשתחל לפלייאוף - מלו רואה פתאום מיליונים באינטרנט "מתנצלים" בפניו. מדובר בטרנד שבו המונים מכים על חטא. על שקראו לו "גמור". על שהרבה פעמים לא העריכו מספיק שחקן שרק קארים, קארל מאלון, לברון וקובי רשמו יותר עונות של 20 נקודות למשחק ממנו.
אז מי הוא כרמלו אנתוני, ווינר ושחקן היסטורי שלא זכה למספיק הערכה? או אוברייטד אנוכי שפשוט זרק הרבה לסל? איזה יופי זה שאפשר לטעון גם את זה וגם את זה. אבל אולי מה שבאמת אפשר לקחת מהסיפור שלו הוא שאם יש לך מספיק כשרון, אתה יכול להתעקש על הדברים שחשובים לך, ועדיין להגיע לסיום הקריירה כשכולם משתפכים עליך. באן.בי.אי של היום, כל מה שזה דורש הוא לעמוד בפינה ולצלוף שלשות פנויות. קל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
