לפני כעשור וקצת בעבעה לה מתחת לפני השטח תת-תופעה שהתאפיינה בחובבי NBA שנשבעו שכריס פול הוא הרכז הכי טוב. לא בליגה - בהיסטוריה. זו הייתה תקופה בה חובבי NBA נחשפו לראשונה לעושר אינסופי של קטעי וידאו, סטטיסטיקות, וניתוחים של מטריקות מתקדמות. וכשהם הכניסו את הכל למערבלי האקסל, שוב ושוב יצאה משם אותה תוצאה: פול הוא הרכז הכי טוב אי פעם.
רוב הסיכויים שאתם חושבים שזו טענה מטורללת. כי כשמדברים על הגדולים אי פעם אז מסתכלים על תארים, הישגים, פרסים. זכרונות. אנקדוטות. נראטיב. דברים שנחקקים בתודעה הקולקטיבית. ומה יש לפול על פני מג'יק, רוברטסון, קרי, סטוקטון, תומאס, נאש, קיד ופייטון - בדברים האלה? הם כולם השיגו יותר ממנו.
אז נכון, לטעון שהוא מספר 1 זה די תלוש. כלומר, זה תלוש מקונטקסט. וקונטקסט הוא כנראה כמעט כל הסיפור פה. אבל כדורסל, וזו הנקודה של חסידי פול, הוא ספורט קבוצתי. למרות שלעתים קל לשכוח את זה. וכל הדברים האלה שמייצרים את הקונטקסט - אליפויות והצלחות אחרות - תלויים קודם כל בקבוצה ובסיטואציה של השחקן. דברים שלשחקן הבודד אין כמעט שום שליטה עליהם.
אבל כשמסתכלים על השחקן האחד, ומנסים לדמיין אותו בוואקום - במלים אחרות, כשמנסים להיפטר מהקונטקסט ולבודד רק את המספרים האישיים כדי לייצר מהם תמונה של יכולות אינדיבידואליות "נקיות" - פול הרבה מאוד פעמים בהחלט יוצא בראש הרשימות.
.jpg)
ועכשיו, כשפול ואוקלהומה סיטי הודחו מהפלייאוף במשחק 7 מול יוסטון רוקטס העדיפה - מה מכאן ייכנס לאותו ה"קונטקסט"? כמה יזכרו שפול היה מעולה, ש-OKC השיגה הרבה יותר משציפו לה? וכמה יזכרו פשוט ששוב פול לא הצליח להתקדם עמוק בפלייאוף?
ולכן, נדמה לי שהשנה האחרונה של פול עם הת'אנדר היא סוג של "שנת קריירה" מבחינתו. לא במובן של "השנה הכי טובה בקריירה". אבל כן במובן של שנה שמייצגת את הקריירה.
כי הוא שוב היה השחקן הכי חשוב בקבוצה, הכי טוב, המנהיג שעושה את כולם טובים יותר סביבו. הוא שוב הוביל קבוצה שניצפה את התחזיות. ב-9 מ-15 העונות בקריירה שלו הוא שותף לפחות ב-85% מהמשחקים - וב-9 העונות האלה הקבוצות שלו ניצחו 54 משחקים יותר במצטבר מאשר מה שסוכנויות ההימורים נתנו להן לפני פתיחת העונה.
אבל כאמור, לצערו זו שנה מייצגת כי שוב זה נגמר בביקור קצר בפלייאוף. ואיך אפשר "להאשים" אותו בזה? אי אפשר. כמו שזה יהיה לא הוגן לשים עליו את האחריות לכך שמעולם לא הגיע לגמר. לא הוגן - אבל אנשים עדיין יעשו את זה.
וכאן אנחנו חוזרים שוב לעניין הקונטקסט, וכמה מקרי ושברירי הוא לפעמים יכול להיות. והנה, יום אחרי שפול מודח שוב מוקדם בפלייאוף, בא סטיב נאש וחותם ל-4 שנים כמאמן ברוקלין נטס. זה מינוי מפתיע ומסקרן. הרי נאש מעולם לא אימן קבוצה, גם לא כעוזר, אבל כן עבד בווריורס עם מי שעכשיו הוא שחקנו, קווין דוראנט.
עכשיו זו הזדמנות להיזכר בכך שנאש גם הוא, בדומה לפול, עזר לקבוצות שלו כשחקן להישג יותר משציפו להן. וגם הוא אף פעם לא הגיע לגמר. אבל למרות שלא נתן עונות אישיות יותר טובות משל פול, נאש בכל זאת סיים את הקריירה עם שני תארי MVP. בדיוק מסוג הדברים שנכנסים לזכרון הקולקטיבי. שבונים את הנראטיב. בדיוק מסוג הדברים שלכריס פול כבר לא יהיו.
האם זה משנה למישהו שהזכיות של נאש הן שנויות במחלוקת, בעוד בין פול ל-MVP עמדו אנשים כמו לברון ג'יימס בשיאו? לא ממש, כי אלה הדברים שקשה לזכור.
אבל עבור מי שמסוגל להתנתק מהסיפורים הגדולים, ובכל זאת כן להתרכז במספרים הקטנים, העונה האחרונה, וסדרת הסיבוב הראשון מול יוסטון, רק חיזקו את מה שהיו כאלה שהאמינו כבר לפני עשור. שכריס פול הוא הפוינט-גאד. אם או בלי קבוצה מספיק טובה מסביבו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
