לא בטוח ששמתם לב, אבל 2020 היתה עוד שנת קפיצה היסטורית בהשפעה של זרים על האן.בי.אי. ביותר משליש מקבוצות הפלייאוף, השחקן המוביל הוא זר. זר־זר. אמיתי. לא קנדי ששיחק בתיכון בארה"ב. בכשני שלישים מקבוצות הפלייאוף, אחד משלושת השחקנים הכי טובים הוא זר. ומלבד ל.א לייקרס וקליפרס, כנראה ב־14 מ־16 קבוצות הפלייאוף יש זר בין חמשת השחקנים הכי חשובים בקבוצה. מה שעשו ועושים בפלייאוף הזה גוראן דראגיץ', לוקה דונצ'יץ' וניקולה יוקיץ' זה הקצפת על העוגה.
וזה לא נגמר כאן. בשנה שעברה היו חמישה זרים במשחק האול־סטאר - מה שהשווה את השיא מהעשור הקודם, אבל העונה הוא כבר נופץ לרסיסים עם שמונה. הטרנד הכללי היה ברור עוד קודם, כן, אבל הוא התחזק לאין שיעור בשנה-שנתיים האחרונות. בשש העונות שבין 2010 ל־2015, ראינו 12 זרים שמקבלים הכרה אישית - בין שמדובר בבחירה לאחת מחמישיות העונה, לאול־סטאר או בין שמדובר בזכייה באחד מהפרסים האישיים. ליתר דיוק, על פני שש שנים, 12 השחקנים הללו צברו 46 בחירות אישיות כאלה - זה 7.6 לעונה.
גוראן דראגיץ'. תשאלו את בוסטון // צילום: אי-פי
נראה לכם מרשים? אז בארבע העונות האחרונות היו אלה 11 שונים שצברו יחד 47 בחירות אישיות - ממוצע של 11.75 לעונה - עלייה של 54% מהחצי הראשון של העשור לחצי השני, שכמעט כולה מושפעת ממה שקרה בשנתיים האחרונות, ובהן תשעה זרים שונים הביאו יחד 31 בחירות אישיות. וזה כבר ממוצע של 15.5 לעונה.
חמישה משמונה פרסי שחקן ההגנה האחרונים הלכו לשחקנים שאינם אמריקנים, ובשנה שעברה ארבעה מחמשת הפרסים האישיים הלכו לזרים. והעונה אותו זר זכה גם ב־MVP וגם בשחקן ההגנה - משהו שרק מייקל ג'ורדן והאקים אולאג'וואן עשו קודם.
בשורה התחתונה, זו גם השורה העליונה של כל הנתונים האלו שהיא חסרת תקדים. כי בזמן שזה נחמד מאוד שניקולה ווצ'ביץ' ודמונטאס סאבוניס הם שני האול־סטארים היחידים בשתי קבוצות פלייאוף, ושבעונה הרגילה פסקאל סיאקאם הוכיח כבר שהוא יכול להיות השחקן הכי טוב בקבוצת צמרת, ושיש כאלה שיגידו שרודי גובר לא פחות חשוב ליוטה מאשר דונובן מיטשל - מה שבאמת מדהים הוא מה רואים כשמנסים לדרג את השחקנים הכי טובים בעולם מגיל 26-25 ומטה.
יוקיץ' מול הלייקרס בגמר המערב. בטופ של הטופ // צילום: אי-פי
אילו אמריקנים ייכנסו לרשימה הזו? בראדלי ביל ואנתוני דיוויס כבר חגגו 27, אז הם בחוץ. אפשר (וצריך) לספור את קארל אנתוני־טאונס כאמריקני, אז הוא שם. ג'ייסון טייטום, טרה יאנג, דווין בוקר, מיטשל, באם אדבאיו, ברנדון אינגרם, זאיון וויליאמסון וג'ה מוראנט. פספסתי מישהו?
גם אם כן, קשה למצוא ברשימה הזו שחקנים שמנהלי קבוצות יבחרו או ידרגו לפני יאניס אנטטקומפו, דונצ'יץ' ויוקיץ'. וגם ג'ואל אמביד מאוד קרוב אליהם. ואם כבר הזכרנו את כל השמות האמריקניים האלה, צריך לציין גם את בן סימונס, קריסטאפס פורזינגיס, סיאקם וסאבוניס (ושוב, כל זה בלי מילה על קנדים כמו ג'מאל מארי ושיי גילג'ס־אלכסנדר).
קחו את כל השמות האלה ודרגו לכם את הטופ 5, טופ 10 או טופ 15 של השחקנים הכי טובים בעולם עד גיל 26, ותראו שלא משנה איך תשחקו עם השמות, בערך חצי ממה שתרשמו על הדף יהיו לא־אמריקנים. זה חסר תקדים, טרנד שרק הולך
ומתחזק. ובניגוד לכמה דברים אחרים שקרו ב־2020, כאן אין סיבה או תקווה שזה ייעלם מחיינו בקרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
