איזה דבר זה בטח להיות לברון ג'יימס. לא מספיק שעוד לפני שסיים תיכון כל אמריקה בנתה עליו להיות הדבר הגדול הבא בספורט האמריקאי כולו, והוא עדיין הצליח להפוך את עומס הציפיות אולי הגדול בהיסטוריה לקריירה שלא מעטים מחשיבים לגדולה בתולדות הכדורסל - גם עכשיו, כמעט 20 שנה אל תוך הקריירה הזו, רשימת המשימות שהוא עוד רוצה להשיג הייתה יכולה להספיק לחיים שלמים.
אליפות? יש לו "רק" ארבע. אין ספק שהוא צריך חמש, אולי אפילו, אתם יודעים, שש. נכון ליום שני בערב, חסרות לו 2,838 נקודות כדי להשתוות לקארים עבדול-ג'באר בראש רשימת הקלעים בכל תולדות ה-NBA. זה אומר 25 נקודות למשחק על פני 114 משחקים (עונה וחצי) והוא עובר אותו. אה, כן, והוא גם רוצה בעוד שנתיים לשחק עם הבן שלו באותה קבוצה ב-NBA. שכחנו משהו? המ. להיות מליארדר. ולהיות הבעלים של קבוצת NBA.
עכשיו, תדמיינו את כובד משקלה של רשימת המשאלות הזו, על גבי כל מה שהוא כבר עמד מולו והשיג - אבל שבכל בוקר כשהוא מגיע לעבודה הוא רואה שם את ראסל ווסטברוק, ככל הנראה השחקן הכי מתסכל שאי פעם דרך על מגרש כדורסל.
נכון, זו "אשמתו" של לברון שווסטברוק בלייקרס - הוא דחף לטרייד שהביא אותו במקום את באדי הילד מסקרמנטו (שהרבה יותר מתאים לשחק לצד ג'יימס). וגם הפריכות הפיסית ואולי אף המנטלית של הכוכב האחר של LA, אנתוני דייויס, אמנם הספיקה בשביל לעזור להביא ללברון את הטבעת הרביעית שלו במשחקי הבועה באורלנדו, אבל היא לבטח לא עוזרת לשקט הנפשי של ג'יימס.
ועדיין. עדיין! איכשהו! עדיין, הוא כן שומר על שקט נפשי. אפילו כשפעולה קצת אגרסיבית מדי שלו פותחת את הגבה לשחקן יריב - כמו שהוא עשה בלילה בין ראשון לשני, כשגרם לאייזיאה סטיוארט לדימום דרמטי על כל הפנים, הוא מצליח להתעשת מהר, להושיט יד, ולהציע התנצלות.
אלא שסטיוארט לא קיבל את ההתנצלות הזו ופצח בסדרת ניסיונות מטורפים להגיע עד לברון במה שנראה כמו רצון עז לתקוף אותו. זה הוביל כמובן למהומה די גדולה על הפרקט בדטרויט. ואיכשהו, מכל הבלגן הזה יצא שג'יימס הורחק (בצדק) בפעם השנייה בלבד בקריירה שלו. ואת הקאמבק מול הקבוצה העלובה של הפיסטונס הובילו אותם ווסטברוק ודייויס, בדרך לניצחון במשחק אותו ג'יימס סיים עם 10 נקודות ומינוס 15 בזמן שלו על המגרש.
ועכשיו, אתם בהחלט מוזמנים לצפות מלברון ג'יימס לקחת את הסיטואציה הזו ולייצר ממנה משהו. נקודת ציון. אולי נקודת מפנה.
מאז שג'יימס הצטרף ללייקרס הוא היה כשיר ושותף רק ב-70% מהמשחקים. הוא יחגוג 37 בחודש הבא, ככה שזה לא נתון שצפוי להשתפר. וכשהלייקרס המקרטעת שהוא בנה מתקשה כשהוא לא על הפרקט, ניצחון חוץ טעון-רגשית שכזה, שכולל מהפך בו ווסטברוק ודייויס הזכירו איך קבוצה עם שני אולסטארים יכולה להיראות, הוא הזדמנות לאחד את השורות מאחורי תדמית קצת יותר "רעה", קצת יותר "אנחנו נגד העולם".
נכון, לברון ממש לא רע. וכשהוא נכנס לדמות הזו במיאמי זה לא עשה לו טוב. ונכון, הלייקרס ממש לא נגד העולם, זו אחת הקבוצות האהודות בתבל. אבל הנראטיבים האלה גם ככה לרוב שקריים ונועדו רק לייצר אחדות ומוטיבציה. אל תתפלאו אם זה בדיוק מה שלברון ינסה להפיק מכל האירוע הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו