יש עוד תקווה, קוראים לזה הגנה

18 משחקים התקיימו בשלב הבתים של טורניר הכדורסל האולימפי בטוקיו 2020/1, וגם אם לא מדובר בדגימה גדולה במיוחד - יותר מזה לא ממש מקבלים על הבמות האלה. אבל, ממש כמו שאנחנו נוטים לעשות עם איזה חלוץ מקרי שכבש שני שערים בשלב הבתים במונדיאל - קשה שלא להיסחף עם הניסיון להסיק מסקנות ולהכתיר מלכים.

ובעוד הדבר הכי בולט הוא כנראה האופן שבו נבחרת ארה"ב התקשתה - עם הפסד לצרפת ותצוגה נרפית לאורך שלבים ארוכים גם מול צ'כיה (עלתה לרבע הגמר מהמקום ה־4 בלבד בדירוג הכללי) - על האמריקנים כבר דיברנו כאן לאחרונה. וגם, יש עוד כדורסל מחוץ לחבורה מאותגרת המוטיבציה של גרג פופוביץ'.

ומה שרואים בכדורסל הזה הוא שיש סקס אחר. יש אלטרנטיבה לכדורסל האולטרה־מרווח והסופר אינדיבידואלי שאנחנו רואים יותר ויותר מהאן.בי.אי בשנים האחרונות.

מה שראינו עד עכשיו בטורניר האולימפי מוכיח שאפשר לשחק כדורסל תחרותי ואיכותי, גם בתנאים שלא עושים כל מה שאפשר כדי להקל על ההתקפות. בתנאים שבהם קבוצות מורשות לשחק הגנה פיזית. כולל, למשל, להחליט שהן שמות אנשים גדולים בצבע בהגנה.

אחת התוצאות היא, כאמור, הקושי המופגן היחסי (אבל גם הלא־רק יחסי) של האמריקנים בהתקפה בחלקים נרחבים מהטורניר עד כה. פתאום, כשאי אפשר שבכל המשחק כל ההתקפה תתבסס על הפעולות של שחקן אחד, שמנצל חוקי הגנה שמקילים עליו מאוד כדי לעבור את השומר שלו בקלות, לחדור לצבע ריק, ומשם לראות איך בא לו לגמור את הפוזשן - הכדורסל האמריקני נתקע מחוסר רעיונות.

וזה לא שחסר ריווח, או שמה שאנחנו רואים הוא תוצאה של חוסר יכולת להפציץ משלוש. בשלב הבתים ראינו את 12 הנבחרות קולעות 11 שלשות בממוצע לקבוצה למשחק - ב־36.7%. ב־40 דקות, אלה מספרים שלכל הפחות שקולים למה שאנחנו רואים באן.בי.אי.

אבל, כשהחוקים והסגנונות מכבדים את חשיבותה של ההגנה למשחק הכדורסל, אז מקבלים טורניר שבו שלשות הן לא הנתון שהכי משפיע על זהות המנצחת. בניגוד למה שקורה באן.בי.אי, בטורניר הזה לנתון כמו איבודים קבוצתיים למשחק יש קורלציה דומה מאוד עם מאזן הקבוצה, כמו הקורלציה שקיימת בין שלשות לבין הצלחה.

וכשלצבע ולשחקנים הגבוהים שנמצאים בו יש משמעות לכדורסל שמשוחק על הפרקט, אז גם לריבאונד יש קורלציה גבוהה בהרבה לניצחונות מאשר לזריקות, לקליעות, ולאחוז מהשלוש - שני רק לאחוז מהשדה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

ואם נחזור רגע לאמריקנים, שקולעים הכי טוב מעבר לקשת בטורניר הזה (בפער), הרי שהם גם נהנים ממיעוט רציני באיבודי כדור. מצד שני, הם קטנים יחסית בצבע ובינוניים מאוד בריבאונד. אם זה היה הכדורסל של האן.בי.אי זה אולי היה מפריע פחות. אבל זה לא הכדורסל הזה. למרות שגם כאן וגם שם דבר אחד נשאר זהה - לוקה דונצ'יץ' לרוב עושה מה שבא לו על המגרש.